יצחק רבין ז"ל: ילדות תל אביבית
מלחמות אבנים עם ילדים ערבים בגיל 5, מעברי דירות בשדרות רוטשילד וריבים של ההורים על המשך הלימודים בתיכון. שנות ילדותו של יצחק רבין בתל אביב שייכות לחלקים הפחות מוכרים בביוגרפיה שלו. בספרו החדש "רבין – צמיחתו של מנהיג" מספק שאול ובר הזדמנות להכיר את רבין העלם, הרבה לפני שהפך לגנרל ומדינאי
מן הראוי להקדיש מספר מילות רקע על תל-אביב של שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ונעשה זאת בעזרת ספרם של יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל-אביב, שיצא לאור ב-2001 לציון תשעים שנה לכרך.
תל-אביב של שנות העשרים וראשית שנות השלושים, ימי ילדותו של יצחק רבין, היתה שונה מהתמונה הנוסטלגית של ראשיתה. מחד נשמר בה הדימוי לפיו היא "עולם של חוף ים, דיונות חול 'בתים לבנים יפים ומהוקצעים', עצי שקמים, שדרות מוצלות ומרפסות." אך מאידך, השתנה בה במהירות הנוף האנושי, ובעקבותיו גם הנוף האורבני.
העליות השלישית, הרביעית ובעיקר החמישית הפכו את תל-אביב משכונה פסטורלית למטרופולין שהתפתח במהירות מדהימה. עם הגידול הגיעו המתחים בין רבדי האוכלוסייה השונים. במהלך שנת 1923, ואחר כך במהלך המשבר בשנים 1927-1925, התחוללו מאבקים בין ארגוני הפועלים השונים ומשפחת רבין הייתה מעורבת בהם.
האחד במאי, שהיה לחג פועלי בעל אופי סמלי בולט, ובו נישאו הדגלים האדומים ונשמעו ברמה המנוני תנועת הפועלים הבין-לאומית ("האינטרנציונל") וההמנונים המקומיים ("תחזקנה"), הפך ליום של תקריות אלימות, וגם העצרות שערכו הרביזיוניסטים, ובהן לבשו את מדיהם החומים, הפכו לבמה להתנגשויות אלימות. בהפגנות הללו השתתפה באופן פעיל גם משפחת רבין ונחמיה היה גם הוא כנראה בין המכים והמוכים.
לפי פנקס שירות התחנה הראשונה של משפחת רבין-כהן היתה בקרבת רחוב שבזי שהיה אזור גבול בין תל-אביב ליפו. משם עברה המשפחה לרחוב צ'לנוב. שתי השכונות הללו שכנו על הגבול בין יפו לתל-אביב (מה שקרוי היום דרום תל-אביב) והיה בהן מפגש בין יהודים לערבים. מעניין להשוות את שתי הגרסאות – זו של בית אבי וזו של פנקס שירות העוסקות במפגש עם הילדים הערבים, כפי שיצחק מספר אותן.
בספר בית אבי, שהיה תימלול של שיחות עם יצחק ברדיו אחרי מלחמת ששת הימים, בתכנית שנקראה כך, הוא אומר את הדברים הבאים:
"אני זוכר שבאופן טבעי ברור היה לי שיש יהודים ויש ערבים. ועם כל הרצון שלנו לחיות בשקט ובשלום, היינו תמיד נתונים להתגרות ולפעמים גם קצת לפגיעה מצד הנערים הערביים שתמיד הרגישו שהם
פעם אחת, אני זוכר, והייתי אז כבן חמש או שש, חזרתי הביתה עם עוד שניים שלושה חברים וילדים ערבים ידו בנו אבנים ...הקרב נגמר ב'ניתוק מגע', מאחר שגם אנחנו זרקנו לא פחות טוב מהם.
לעומת הגרסה הלוחמנית הזו, בפנקס שירות הגרסה הרבה יותר מפויסת. שם יצחק מציין שאמנם "חברת הילדים היתה מעורבת, יהודים וערבים. למעט מריבות-של-ילדים, חיינו בשלום."
התחנה הבאה שאליה עברה המשפחה היתה רחוב שד"ל, סמטה קטנה ברחוב הצמוד לשדרות רוטשילד ליד רחוב אלנבי. בסמוך לבית נבנה בית הכנסת הספרדי הגדול.
התחנה השלישית והסופית לנדידת המשפחה היתה ב-1931 לרחוב המגיד - גם הוא סמטה בין שדרות רוטשילד ליהודה הלוי.
עם המעבר לתל-אביב נקלטה רוזה כמנהלת חשבונות בסולל בונה ואחר-כך עבדה בבנק הלוואה וחיסכון, ליתר דיוק ניהלה את הסניף התל-אביבי של הבנק שנוסד על-ידי דודה, מרדכי בן-הילל הכהן, כבנק קואופרטיבי. נחמיה המשיך בעבודתו בחברת החשמל.
כדרכה של רוזה, עבודתה במשרה מסודרת וגם הפעילות המצופה ממנה כאם וכרעיה, לא סיפקו אותה והיא נסחפה לפעילות ציבורית ענפה שבלעה את כולה ולא הותירה הרבה למשפחתה.
היא היתה מעורבת עמוקות בבית החינוך לילדי עובדים שבו למדו ילדיה וחברה פעילה בוועד ההורים שלו, והיתה גם פעילה בוועד ההורים הכללי של כל בתי הספר בתל-אביב. המעורבות שלה היתה מעורבות טוטאלית גם בחומר וגם ברוח. לפי התמונה שמצייר שמאלי, רוזה גילתה מעורבות פעילה וביקורתית בכל התחומים שנגעו לבית הספר החל מגינת הירק, דרך פעולות התרבות ותכנית הלימודים וכלה בדאגה לבניין ראוי. היא הכירה את כל ההורים והמורים ולא היססה לבקר במקום שהיה צריך לדעתה לבקר ולתמוך במקום שהיה צריך לתמוך.
התיאור של שמאלי חף מכל ביקורת על פעולתה, אך ניתן להניח שלא כל הנפשות הפועלות קיבלו את מעורבותה היתרה בברכה. וגם אצל שמאלי ניתן למצוא רמזים לכך, כשהוא כותבב על יחסם של המורים למעורבותה הביקורתית של רוזה במלאכתם: "ולפתע פתאום היא סרה לחדר המורים ומצטרפת לישיבה ומביעה דעות ומייעצת עצות. הקרא לה מישהו? ההזמינה איש?". "ועד כמה שהיתה מפריזה לפעמים בטענותיה כלפי חבר המורים, העמוס עבודה למעלה מכוחותיו – סלחו לה והרכינו ראשיהם בפני זעם לשונה."
גולת הכותרת של מפעלה היה המבנה שהקימה עבור בית הספר, ששכן במשך שנים ארוכות בצריפים עלובים ודולפים. רוזה כאבה את מצב המבנים של בית הספר ובעיקר כאבה את הקיפוח שנהגה עיריית תל-אביב בבית החינוך לילדי עובדים ונרתמה במרץ למאבק למען מבנה ראוי. היא הצליחה להשיג מהעירייה מגרש לבית הספר העתידי אבל לא הצליחה להשיג ערבות שתאפשר לה לקחת הלוואות ולהתחיל בבניה. כאשר כל מאבקיה בנושא לא צלחו היא הזעיקה לעזרתה את הדוד מרדכי בן-הלל, שכאמור יסד וניהל את בנק הלוואה וחסכון והיה יושב הראש שלו. מבחינתה המטרה קידשה את האמצעים. וגם כסף מדוד "בורגני-ציוני כללי" רחמנא ליצלן, יכול לקבל הכשר כאשר הוא משמש את המטרה הרצויה.
הדוד, שראה בבית החינוך לילדי עובדים חממה לחינוך קוסמופוליטי-סוציאליסטי אנטי-דתי הנוגד את השקפת עולמו הסובלנית-מסורתית שבה האמין, לא שש לעזור. אלא שרוזה לא ויתרה והצליחה לשכנע אותו לבוא לביקור. הדוד הגיע, הסתובב בבית הספר ובחן את התלמידים בהיסטוריה יהודית ותנ"ך וכאשר קיבל תשובות מספקות, גילה נכונות לסייע להשגת הכספים להקמתו.
האירוע הזה ממקד שתי תופעות המאפיינות את רוזה לאורך כל שנות פעילותה. ראשית, כאשר היא מציבה לעצמה מטרה, ניתן לכופף מעצורים ערכיים למען הגשמתה. ושנית, יש אידיאולוגיה ויש משפחה. הקרבה למשפחה, ובפרט למשפחתו של דודה, מרדכי בן-הלל, עומדת מעבר לכל אידיאולוגיה. וכשנמצאים במצוקה, הדוד האוהב והאהוב הוא הכתובת.
גם את עיסוקה של רוזה קשה להגדיר כעיסוק פרולטרי. למרות תדמיתה כסוציאליסטית קיצונית למדי, הרי ניהול בנק אינו בדיוק עיסוק סוציאליסטי.
כאשר יצחק עמד לסיים את לימודיו בבית החינוך, והפתרונות החינוכיים שנמצאו באותה עת ללימודי ההמשך התיכוניים שלו לא תאמו את השקפותיה של רוזה, היא הקימה את בית הספר בגבעת השלושה ברוח התפיסה החינוכית של בית החינוך לילדי עובדים. בספרה הולכת בדרכו מספרת לאה רבין על מחלוקת שהיתה בין רוזה לנחמיה בנושא לימודי ההמשך של יצחק. נחמיה סבר שעל יצחק ללמוד בגימנסיה הרצליה, שנחשב למוסד יוקרתי מאד בימים ההם, אך רוזה, שראתה את עתידו של יצחק בהתיישבות העובדת, התעקשה על בית הספר בגבעת השלושה וניצחה. כנראה שזו היתה רק אחת מהמחלוקות הרבות שאפיינו את היחסים בין נחמיה לרוזה וכפי שניתן להסיק מאופי הדמויות הפועלות ניצחונה זה של רוזה לא היה הראשון וגם לא האחרון.
אך מעבר לכל הפעילות הממוסדת של רוזה במועצת העיר תל-אביב ובנושאי חינוך ובעיקר זו הקשורה לבית החינוך לילדי עובדים, היא היתה לשכת סעד של אדם אחד. התמונה שבה שהיא צועדת ברחוב עם ילדיה לעבר מטרה כלשהי, כשלשמלתה מוצמדות בסיכות ביטחון פתקי תזכורת על סיוע הנדרש לפלוני או לאלמוני, ובדרך עוצרים אותה על כל צעד ושעל כאלה המצפים לעזרתה, הפך לחלק מהמיתולוגיה של משפחת רבין.
לא קשה להעריך שהאופי הלוחמני האינדיבידואלי של פעילותה הקנה לה מעריצים רבים, אך גם לא מעט מתנגדים. הסיפור על העדלאידע של פורים ב-1935, בעת שכבר נודע על מחלתה, ממחיש היטב את העניין.
חנה ריבלין, חברתו לכיתה של יצחק בבית החינוך, מספרת על עימות שהיה בין איכרי פתח-תקווה לרוזה על רקע מאבקה למען עבודה עברית. לפי כללי הטכס של פתיחת מצעד העדלאידע, האיכרים - כמגלמים בדמותם את היהודי החדש - היו אמורים לרכב בראש התהלוכה על סוסיהם לפני מכוניתו הפתוחה של ראש העיר דיזנגוף. רוזה, שישבה במכוניתו של ראש העיר, כעסה על האיכרים הללו משום שהעדיפו להעסיק פועלים ערביים והתנגדה שירכבו בראש התהלוכה.
כשהללו רכבו בכיוון ראש התהלוכה, היא זינקה מהמכונית ונעמדה פרוסת ידיים לפני הסוסים כשהיא צועקת: "אתם מעבידי ערבים, אתם לא תעברו!" לא קשה לנחש את תגובת הצופים לנוכח הדרמה שהתרחשה לנגד עיניהם. נראה שיש כאלה שהעריצו את הגיבורה על מלחמתה הפומבית הדרמטית לעקרונותיה ויש כאלה שהרימו גבה לנוכח המעמד המביך. רבקה אברמסון, גם היא חברתו לכיתה של יצחק בבית החינוך, מספרת גם היא סיפור על הפגנת אחד במאי, כנראה בלתי-חוקית, שהבריטים, רכובים על סוסים, רצו לפזר, ורוזה תפסה ברסן אחד הסוסים ומנעה את הפיזור. ניתן רק לשער את המבוכה של רחל ויצחק למראה הסצנה הזו.
נא להמתין לטעינת התגובות
