ביג בן: הספסל האחורי רעוע
דנה ויס לא מתפלצת מאמירותיו של השר ישי, גיל קופטש היה גאון ב"פיני הגדול", אבל ב"ספסל האחורי" הוא נכשל יחד עם חברי הפאנל, ירדנה ארזי מהלכת קסם בסינגל הראשון מתוך האלבום החדש ומה ההיסטריה סביב אסף אבידן? מנחם בן עם תובנות השבוע
דנה ויס מראיינת את השר אלי ישי ב"פגוש את העיתונות", שומעת אותו מדבר על "המחלות שמביאים איתם העובדים הזרים - שחפת, צהבת, איידס" - ממש דיבורים בסגנון שבו דיברו על היהודים אנטישמים, מעלילי עלילות דם ונאצים, ואפילו עובדי הסוכנות על היהודים
- לחצו כאן לטור הספרותי קו המשווה. השבוע: הספר המתוק של מאיר שלו.
במסגרת דת האבולוציה המטומטמת ש"הארץ" מטפח במיוחד (כל מיני עצמות מרופטות המוגדרות בכותרות צעקניות כ"חוליה החסרה בין האדם לקוף" וכאלה), פורסמה בשבוע שעבר ידיעה נרחבת, שעל פיה במחקרים אבולוציוניים למיניהם, בטח מחקרים נורא מהימנים, נמצא כי נשות העתיד יהיו יותר "עגלגלות ונמוכות", כי הן ולדניות יותר, ולכן זה "מה שהטבע מעדיף".
כבר אמר פעם שר האוצר שלנו, יובל שטייניץ, ד"ר לפילוסופיה, גם אם לא איש מבריק במיוחד בדרך כלל שכתב פעם ספר שבו ניסה להוכיח בדרך טרחנית מעט את מציאות אלוהים - ההוכחות האמיתיות הן הרבה יותר פשוטות משטרח להביא, כי "מי שמאמין באבולוציה דומה לעובד אלילים, המאמין כי לחומר יש תבונה משלו". וזה כבר בהחלט משפט מבריק.
כי מה זה "הטבע רוצה"? לטבע יש רצון?! רק עובדי אלילים דרוויניסטיים יכולים להאמין בכך. לי אין ספק, אגב, שהעתיד שייך דווקא לרזות, לגבוהות וליפות, כי ברבות הימים נגלה בדיוק (פרט למטען הגנטי) מה גורם לנומך ולשמנמנות ומה מאפשר צמיחה לגובה ולרזון. ממש בימים אלה קראתי, למשל, שפירות כתומים (דווקא) מגביהים ילדים. נו, אז למי שייך העתיד?
גיל קופטש היה גאון ב"פיני הגדול". רון קופמן הוא משורר ביבים אמיתי; ומיה דגן מצחיקנית גדולה לפעמים. אז איך כל זה מתחרבש לתוכנית הצחקות דרג ד', מלאכותית, עלובה, נטולת כל ספונטניות וממש לא מצחיקה, כמו "הספסל האחורי"? לעומת זאת, הפרומו ל"רוקדים עם כוכבים", עם איציק כהן, המרקד בקלילות, מקסים. נראה עוד איך יהיה הדבר עצמו.
אסף אבידן, שעושה לעצמו קריירה באנגלית, הולך וצובר תאוצה ויוקרה אצלנו. אני שומע, למשל, את יעל דן ממליצה עליו בגלי צה"ל ומספרת לנו ש"אין עליו". כשלעצמי לא מצאתי שום קסם בשירים המאונגלזים שלו ובקולו הדקיק, אבל אני יודע בדיוק מה סכנתה של האסכולה האנגלו-אמריקנית הזאת דווקא בעיצומו של הגל המזרחי הירוד שמציף אותנו.
פירושו של דבר שחברת השירה הישראלית עלולה להתפלג בין שני זרמים המייצגים את שני החוליים המרכזיים שלנו: הערביזציה המזרחית מצד אחד והאמריקניזציה המערבית מצד שני. יש סכנה אמיתית שהמפותחים ביותר בין בני הנוער שלנו יבחרו את האופציה האמריקנית הסנוביסטית, מתוך תחושת החנק והנחיתות שיוצר הזמר המזרחי.
ובינתיים ייעלמו וידעכו הטובים ביותר: היוצרים העבריים הכי משורריים והכי חשובים שלנו. כן, אני חרד למיכה שטרית, לברי סחרוף, לאתי אנקרי, לקובי אפללו, לאהוד בנאי, לאריאל הורוביץ, שעלולים ממש לטבוע בין מפלצות האמריקניזציה ומפלצות הערביזציה של חיינו.
כבר ראינו איך אביב גפן מחזר נואשות אחרי הסיכוי האנגלי האומלל שלו. ב"מעריב לנוער", אגב, קרוי מדור המוזיקה "My Music". מה יהיה עלינו? עוד מעט לא יהיה לאנשים עבריים כמוני מפלט אלא בערבי נעמי שמר ורחל המשודרים בלופ הלילה של ערוץ 1.
ובכל זאת לא הכול אבוד, בינתיים: שיר אחד מהתקליט החדש של ירדנה ארזי (למילים ולחנים של יהודה פוליקר בעיקר) כבר הקסים אותי. מאז "עמקו שורשיך בי" המיני (אתם ילדים גדולים, אתם
מבינים מה הכוונה, נכון?) לא הייתה ארזי ישירה ואישית יותר, וזה יפה מאוד: "כל המלחמות נפתרות שם במיטה/ כשאתה זה אני ואני זה אתה". מפי ירדנה ארזי, אישה רבת יופי ושנות נישואים, זה נשמע אמיתי במיוחד. יאסו, פוליקר.
נא להמתין לטעינת התגובות
