אלמונית, אבל חשופה
עם תפקידים מרכזיים ב"תיבת נח" וב"מקום לדאגה" ואחרי שכבשה את המסך ב"חשופים", לאילנית בן יעקב יש כמה דברים להגיד: לילדים מהחרם בכיתה ו'2, שבטח קצת מופתעים עכשיו לראות אותה בטלוויזיה; למערכות יחסי הציבור המשומנות של התוכניות האלה, שלעתים קרובות מדי משאירות אותה מאחור; ולעורכי האודישנים, שמתפלאים אולי על היעדר המייק-אפ. ריאיון עם השחקנית האנונימית הכי מצליחה בטלוויזיה
"לא ממש 'הנה לכם' אבל כן, יש משהו נעים בלהפתיע בשקט, בלפגוש את י' בשדרה, ומספיקה הידיעה שהוא פותח עיתון או טלוויזיה, רואה אותי, מגרד בפדחת ואומר וואלה, אילנית בן יעקב, מה תגידו".
מי זה י'?
"ילד. ילד שהוביל נגדי חרם בכיתה ו'2. לא משהו טראומטי, לא משהו שדורש פסקה או כותרת. י' הוא כמו ד' וע' ועוד הרבה אותיות שאני חושבת שהפתעתי אותן. ובאמת שאין לי רצון להגיד לאותיות האלה הנה לכן, כי הנה לכן זה גם הנה לי, זה לא להאמין על עצמי, בעצמי. אני רציתי להפתיע, להגיד לכולם אני ידעתי כל הזמן, עכשיו תדעו גם אתם".
לפני שנתיים ישבה אילנית בן יעקב על הספה בבית, והאדמה רעדה. כך היא מתארת עכשיו את הרגע שבו חשבה שהיא צריכה לחפש עבודה אחרת שתפרנס אותה. במונחים גיאולוגיים. זה היה בערך חמש שנים אחרי שגמרה את הלימודים בבית הספר היחיד למשחק שקיבל אותה, אחרי כמה תפקידים שלא הובילו לרצף של עשייה ואחרי יותר מדי אודישנים. חודש בבית ושום דבר לא קרה.
האופציות התעסוקתיות שעמדו בפניה היו מגוונות, שכן לבן יעקב יש רזומה עשיר בעבודות מהצד שפרנסו אותה במשך תקופות ארוכות מאוד בחייה, שבהן אף אחד לא חשב שהיא יכולה לשחק-עוזרת בית, קופאית, מסדרת מדפים בחנות - עבודות שנחמד לספר עליהן בעיתון, בדיעבד, בשביל הפיקנטריה, אבל היומיום שלהן, לקרצף פאנלים ולדעת שיש שם משהו אחר שאתה יכול לעשות, זה כבר סיפור אחר, קצת פחות מבדר. וכך גם היה על הספה לפני שנתיים. ההבנה שמלהיות שחקנית כנראה לא תבוא הפרנסה הייתה מערערת. יומיים אחר כך הגיעו שני טלפונים. "חשופים" ו"תיבת נח". ועכשיו תדעו גם אתם.
בתוך בליל פרצופים מוכרים שרוב הזמן משחקים באותם תפקידים באותן הסדרות, נעים להתוודע מפעם לפעם לפ? נים חדשות שמצליחות לעבור את שלב ההיכרות, ולהישאר. ועם כל הכבוד לריקי יוספי, בת דמותה ב"חשופים", בן יעקב מממשת עכשיו את ההבטחה עם תפקיד נוגע ללב ב"תיבת נח" כבדת הראש והופעות מדויקות בעונה השנייה של "מקום לדאגה".
באחד הפרקים הראשונים של "תיבת נח" שואל נח (מארק איווניר, בתפקיד הפסיכותרפיסט) את מטופליו, מה ודאי בחייהם. עכשיו, כשהיא יושבת בנחת על משבצת זאת- שכדאי-לשים-לב-אליה, בן יעקב מונה, לצד בעלה ובתה הקטנה, את היותה שחקנית כחלק מהוודאויות שבחייה.
"היום אני כבר יודעת שגם אם אני מרגישה את הרעידה, היא זמנית. היא אף פעם לא הורסת, הספרים לא נופלים מהספרייה, אתה רק שומע את הרעש שלה. אני לא יודעת אם זאת דוגמה טובה, אבל זה כמו שאני מכבסת-למכונה, את יודעת, יש כל מיני שלבים. יש סחיטה, יש סתם שהיא מסתובבת, ואז מגיע שלב שבע, השיא, והיא לא רק עושה רעש, היא ממש זזה. זה טירוף. הרבה פעמים אני אומרת לעצמי, אילנית, זה רק שלב שבע, את זוכרת, הוא נגמר בסוף, יהיה בסדר".
בתיאור פשטני מאוד, "תיבת נח" מספרת את סיפורן של שמונה דמויות שמתכנסות לטיפול קבוצתי. כאמור, תיאור פשטני שחוטא ליצירה היפהפייה של רני בלייר. מעיקה, מכבי? דה, מטלטלת. טלוויזיה בכיף, שיבוץ קלאסי אחרי "צחוק מהעבודה". גם לזה נגיע. במרכזו של כל פרק, סשן טיפולי שבו נחשפות לאט לאט הדמויות והרגע בחיים שהביאה אותן לקבוצה.
לצד איווניר, שמוליק קלדרון, לירון לבו, רומי אבולעפיה, יעל אבקסיס, מלאני פרס ואורי גבריאל, משחקת בן יעקב בסדרה
"לאורך הצילומים היה מדהים לראות את העבודה של רני והצוות שלו, שעובר איתו ממקום למקום", היא מספרת עכשיו, "זה כמו ריקוד, בלי מילים. כולם מגויסים לדבר. היו שם כל כך הרבה סצנות מורכבות, כשאנחנו בקבוצה, יושבים במעגל ואתה צריך להיות 15 דקות בדמות כי יש שתי מצלמות ואחת מהן מסתובבת סביבנו ואתה לא יודע מתי היא עליך, והכול מתנהל בצורה מופלאה".
המלנכוליה חלחלה גם לאווירה על הסט?
"הייתה שם רצינות, כן, אבל לא רק, אחרת זה נורא קשה. אני גם לא שחקנית שמגיעה לסט וכבר בארוחת הבוקר לובשת את הדמות, גם ככה היה מספיק קשה לשאת אותה כשצריך. מארק איווניר הביא הרבה מקצועיות, היה מדהים לראות את זה, הוא עובד כל הזמן, הוא יכול לשבת במהלך סצנה כשמסדרים את התאורה ואנחנו מחכים לאקשן ולמלמל את הטקסט מולי, כדי להיות שם. לאט לאט שמתי לב שכולנו התחלנו למלמל כל היום אחד לשני. הוא טוב, מארק, הוא גם בנאדם נעים".
נורא חו"לי מצדו, המקצועיות הזאת.
"אני חושבת שיש את זה גם אצל שחקנים שהגיעו מפה, משדרות ח"ן. אלה אנשים שזה באופי שלהם וזה מעורר הערצה".
את מאמינה בחיטוט הבלתי פוסק, כמו זה שמתרחש בקבוצה של נח, כדרך לטפל בעצמך?
"פעם הרמתי גבה, לא הייתי בטוחה, שאלתי את עצמי, זה באמת יכול לעזור? עד כמה? היום זה מוכיח את עצמו בשבילי. זה לא קסם וזה לא שאחרי שעה אני חוזרת הביתה ובבת אחת מצליחה להפנים וליישם, אבל זה מדהים איזו שמחה מביא רגע שבו תוך כדי הדבר אתה מצליח לתקן את עצמך, ער לדפוס. זה כמו שהבת שלי טועמת תפוח בפעם הראשונה, אלה רגעים שהיו בשבילי כמו לפגוש את עצמי בפעם הראשונה".
בסדרה, הטיפול מטיב עם מישהו בסופו של דבר?
"בואי נגיד שקורה להן משהו, לדמויות. הן מטופלות, וזה גם משהו".
מה הסיכוי ש"תיבת נח" תגיע לקהל עם השיבוץ שזכתה לו - שישי, קצת לפני 11 בלילה?
"קלוש. וזה קצת מתסכל. תוך כדי הצילומים אתה מרגיש שכן, זאת סדרה איכותית, הפרטנרים טובים, היוצרים מוכרים בסצנה, בטוח שיחבקו את הסדרה והמקום שלה מובטח. וזה מתקרב, ויש פרמיירה ומדברים בגיא פינס, ואז אתה רואה שאתה בעצם ממוקם בלוח השידורים, אמנם ביום שישי, אבל בשעה שלא מאפשרת לך להראות מי אתה ומה. חבל לי, אבל אני יודעת שהיא מגיעה לאנשים בכל זאת".
על הסט של "תיבת נח", רגע נעים בקריירה, הרגשת במקומך הטבעי או שהסתכלת על עצמך מהצד, לא מאמינה שאת שם?
"הגעתי למקום שבו אני יכולה לפרגן לעל צמי ולהגיד שמה שאני עושה אני עושה טוב. מאוד. וזה מה ששם אותי במקום מאוד לא מפול חד ליד אנשים כאלה, מוכרים או נחשבים".
לפני חצי שנה נולדה בתה, גלי. את הצירים העבירה בבית מול "רעם טרופי". שעתיים אחרי שהגיעה לבית החולים היא ילדה, טבעי לגמרי. לא בקטע רוחני, אלא בשל הפחד מזריקות. היום היא אומרת שאם הייתה אמא אז, בצילומים, הייתה יכולה להוסיף שם עוד משהו לדמות של מילי, ולו רק ביציבה, כי ההורות מוסיפה משקל. אצלה זה מתבטא בכתפיים. רוב היום הן קפוצות למעלה.
היא בת 36, גרה בסמטה משדרות רוטשילד בתל אביב עם בעלה, מעוז דגני, עיתונאי ומתרגם שמנחה את מהדורת החדשות האלטרנטיבית לזו של יונית לוי, המשודרת באתר של קבוצת "הירקון 70". אידאליסטים, חברתיים וגו'. את ילדותה העבירה בבאר שבע, בת 14 עברה המשפחה ללהבים. אמה הייתה מורה לאמנות בתיכון, אביה עובד מדינה, היום שניהם פנסיונרים. ילדת סנדוויץ' בין אחות בכורה לאח קטן.
משחק למדה בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. התפקיד הראשון המשמעותי היה בסרט "היה נהדר" של סיון ארבל ואסף הראל, ששודר בערוץ 2 במסגרת "שיעור מולדת", אחריו היו תפקידים ב"מדוזות", "מילואים" ו"בשורות טובות". "חשופים", כצפוי, הביאה את הפריצה והחשיפה לקהל, כולל סיפורים על "ריקי, ריקי" ברחוב ועל הילדה-מעריצה שעצרה אותה במעבר חציה וזרמה.
"היה דיבור בבית ספר על זה שאת מכוערת", מצטטת בן יעקב את השיחה. לבן יעקב, אגב, אין שום שאיפה נסתרת לשחק פעם את היפהפייה הנחשקת. מה שכן היה מעניין אותה זה לשחק תפקידים מצחיקים. היא אומרת שיש לה את זה, ומסתמכת על כמה ביקורות שקראה על עצמה ("במקרה"), גם הן סברו כך.
"מקום לדאגה", שלא יהיו טעויות, ממש לא נופלת במשבצת. רוב הזמן, יש בה יותר מריר ממצחיק. "בגלל שקוראים לה 'תוכנית מערכונים' מתבקשת ההשוואה, אבל התוכנית הזאת בשום צורה לא מזכירה את רוח תוכניות המערכונים שיש כרגע בטלוויזיה. אני חושבת שזה מה שאולי לא עושה לה טוב, כי הצופה חושב שזה מה שהוא אמור לקבל, שיהיה לזה פאנץ' וסטגדם. אבל זה הרבה יותר קשה לכתוב משהו בלי פאנץ', הגיג, להרהר".
אבל למרות ההצלחה עם "חשופים" והתפקידים שבאו בעקבותיה, בן יעקב עדיין בשלב בקריירה שבו היא צריכה להרגיע את אבא ואמא כשהם מתקשרים לברר למה היא לא בפרומואים של "תיבת נח", למשל . להורים היא אמרה לא להתעסק בזה ("מה, צריך אולקוס?"), אבל בינה לבינה, גם אם זה נאמר בנימה חצי מחויכת, כדרכה, היא מרגישה לפעמים קצת אחרת. לא בנוגע למשחק הפרומואים, שמובן לה, אבל זה המסביב האחר שלפעמים מציק.
"חלק מהע ניין בעבודה הזאת זה להראות את היכולות שלך ובסוף גם לקבל את ההכרה על מה שאתה עושה. וסדרות כאלה, כמו 'תיבת נח', אני לא צריכה להגיד לך שאין הרבה הזדמנויות כאלה. מה שכן, כשכבר יש, אז גם אם אתה עושה עבודה טובה אתה לא בהכרח נלקח בחשבון אחר כך, נגיד, כשעושים יחסי ציבור".
מתי הרגשת כך?
"הרבה פעמים הרגשתי שעשיתי דברים משמעותיים, גם אם קטנים, ולא זכרו אותי. וזה לא משהו שאני רודפת אחריו, אבל אתה רוצה קרדיט, זה הכול. לפעמים אני פותחת עיתון ורואה שהשם שלי לא כתוב או שאני כן כתובה, כלומר, יש את השמות הגדולים ואז יש את אלה שהם תחת סעיף 'אחרים' או בסעיף 'ועוד'. מדי פעם אני באמת מנסה לחשוב איפה יותר כדאי לי להיות, ב'אחרים' או ב'ועוד', כי זה לא אותו דבר".
מה יותר נחשב, "אחרים" או "ועוד"?
"מהניסיון שלי, אני חושבת ש'אחרים' עומד מעל 'ועוד'. 'אחרים' נותן לך אפשרות להיות מישהו, רק שהוא אחר".
מתי מצאת את עצמך ב"אחרים" שלא בצדק?
"בעונה השנייה של 'מילואים' עשיתי תפקיד, דמות משמעותית, לפחות בפרקים הראשונים, ולא דובר בי. היום, בכל פעם שעולה סדרה חדשה יש מה שנקרא דף שחקנים באינטרנט, ואתה אמור להופיע שם. בקיצור, לא נתנו לי קובייה באתר".
את יודעת איפה עוד אין לך קובייה? בדף של "חשופים".
" נו, וגם שם אני עושה דמות משמעותית. באמת, קיבלתי המון קרדיט, גם מהיוצרים. אז רגע, את אומרת שאין לי שם קובייה, הא?".
בסופו של דבר, השאיפה שלך היא להיות חלק מרשימת השמות הזאת בפרומו, הראשונה בקוביות?
"שאלה מצוינת. אני לא יודעת. אבל את יודעת, אני לומדת היום לדרוש. לקחת ללב, להיפגע, לכעוס. להגיד מגיע לי".
ההחלטה להיות יותר חזקה ולעמוד על שלך קשורה לזה שנולדה לך ילדה?
"חד משמעית. שנים היו לי חששות מהמפגש המוזר הזה עם בנאדם שאני לא מכירה. רגע, הוא אמור לפתור לי את הבעיות? הבעיות שלי הן בעיות? יש לי בעיות? רק לאחרונה החלטתי לעשות את המהלך ולגשת לטיפול, ואני יודעת בוודאות שיש לבת שלי חלק גדול בבחירה שלי לעשות את זה. כי איך אני יכולה להיות הקול שלה - ולה עדיין אין קול - אם אני עצמי מנמיכה את הווליום או מרכינה ראש או מגמגמת? הרי כהורה יש אינספור סיטואציות שבהן אתה אמור לקחת אחריות ולהיות שם לגמרי, להיות נמר".
התיאור שלך את עצמך עכשיו לא מתיישב עם הנחישות שבה פילסת לעצמך דרך כשחקנית. לא נשמע שהיית אז מגומגמת או מתנצלת.
"כן, הייתי מאוד נחושה, לא יודעת להסביר את זה. ודרך אגב, זאת מלחמה יומיומית, קצת נשמע דרמטי, אבל זאת מלחמה להישאר רלוונטי. אני לא טובה בלדחוף את עצמי. המרפקים שלי הם לא משהו שהשתמשתי בו. הם טובים בלהחזיק לי את הראש כשאני רוצה להישען על השולחן".
איך את באודישנים?
"כשאתה בא לעשות אודישן זה קשה מאוד כי עוד לפני שלבשתי את הדמות שאני צריכה לשחק, אני צריכה להראות משהו שאמור להיות אני, עם ביטחון וקליל, ולא תמיד אני במצב. אני גם לא מאלה שנורא מתייפות לפני. קשה לי. לפעמים אני מגיעה לאודישנים ואני רואה שחקניות שהגיעו והקפידו על המראה, יש להן מייק-אפ והגבות מסותתות והן הלכו לספר והשיער שלהן מתבדר גם כשאין מאוורר, ואני יושבת לידן, חפופת ראש, שיערי לא מתבדר אבל מריח מדאב, ומייק-אפ אני לא יכולה לשים כי אני מרגישה שהוא מפריע לי, ומה אם אני אגרד לרגע ליד העין ופתאום ייראו את העור שלי, חס וחלילה? את הקמט הזה שרק תני לו לצאת החוצה? יכול להיות שזה נאיבי מצדי, אבל אני באמת חושבת שאם אני פשוט אעשה דברים, זה מה שיביא לי עוד".
זה מה שחשבת כשהלכת ל"חשופים", שצריך לעשות משהו, לא משנה מה?
"'חשופים' לא רציתי לעשות. זה לא שצעקתי 'אני לא אעשה טלנובלות בחיים', אבל מכיוון שאני יודעת איך הז'אנר הזה נתפס, אמרתי שיכול להיות שבשבילי, להמשך הדרך, זה יהיה בלם. הלכתי לשני אודישנים, בשניהם חשבתי שאני לא מספיק טובה ואז אמרו לי שהתקבלתי. היום אני ממש שמחה על המהלך הזה גם כי מאוד נהניתי ממנו, וגם כי זה עשה לי טוב, החשיפה. לא כיוונתי לשם, אבל גם זה קרה איכשהו. מצד שני, זה מצחיק, כי למרות 'חשופים' ולמרות שעכשיו אני מופיעה בטלוויזיה גם בשישי וגם בשבת, בשני ערוצים שונים, איכשהו יוצא שאני עדיין די אלמונית".
איך את מצליחה לעשות את זה?
"את רואה, מאוד בקלות".
נא להמתין לטעינת התגובות
