בואו, יהיה (ק)טעים: ביקורת על "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון"
פאבלו, הגיבור של "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", הוא הגשמה של הסיוט הקפיטליסטי: גבר עשיר בן 35, תבוסתן ועצל, שמעביר את חייו על סקס וסמים. התוצאה: ספר מצחיק ופרוע שמשאיר אותך ברמה קבועה של קשב על פני 400 עמודים, וציפייה דרוכה ליציאה הבאה של המחבר, פאבלו טוסט
פאבלו מיריאס מתקרב לגיל 35, אין לו עבודה קבועה, בת זוג רצינית או תשוקה בלתי מרוסנת לבורגנות שהייתה אמורה לכבוש כל חלקה טובה בחייו בשלב זה. אם כבר, אז בדיוק להפך.
במקום זה, פאבלו בעיקר בז לכל מה שהחברה, ובפרט הוריו, מצפים ממנו להשיג בחיים כשלוחה שלהם בעולם. את חייו הוא משתדל להעביר בשכרות מקסימאלית מחוזקת בסמים מכל המינים, ואם אפשר - ותמיד אפשר - גם בסקס.
פאבלו אולי בז לאורח חייה של משפחתו, אבל הוא בהחלט מפיק מכך תועלת, שכן מדובר באחת המשפחות המבוססות בברצלונה, מה שמאפשר לו לחיות כמו מלך, או לפחות כמו הבן הדפוק והזרוק שלו.
יום אחד, למרבה הזוועה, אירוע בלתי צפוי מערער את שלוות קיומו הסטואי של פאבלו: אחיו, המכונה בפיו בלעג "הראשון במעלה", נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. פאבלו מגויס על ידי גיסתו לחיפושים, ונקלע בעקבות זאת לשרשרת התרחשויות משונות ביותר בפני עצמן, שהופכות הזויות עוד יותר כשהן מתובלות בכל האקססוריז הנרקוטיים החביבים עליו. תוסיפו לקלחת את העובדה שפאבלו הוא פילוסוף מבריק, וקיבלתם תבשיל חריף במיוחד.
על העטיפה:
עיצוב העטיפה נעשה בחוכמה, תוך ניסיון לשמור על מינימליזם, מה שמקל על הקורא שניגש לקריאה גדושה באירועים והתרחשויות. קרואסון קטן ומבריק מחמאה על רקע אדום, כשמעליו שם הספר הארוך המעוצב בפונטים משתנים. גם שם הסופר, שמעניק לנו רגע של נחת (שמו פאבלו טוסט, ולמרות השורוק, תודו שזה משעשע) נכתב בשני פונטים שונים.
העיצוב מעביר את רוח הספר בצורה טובה: למרות הרקע האדום שיכול היה בקלות להתפרש כדרמטי, שם הספר מגחיך את האווירה והצילום הקטנטן של הקרואסון במרכזו בכלל משלים את המהלך וכמו מכריז בפני הקורא: בוא, יהיו קטעים.
פסקה מייצגת:
"אני לא אדם שרגיל לשאת נטל של סוד למשך זמן רב, את האחריות שנובעת מעצם העובדה שעליך לשתוק ולהעמיד פנים כאילו הכל בסדר. זה שנים שהחיים שלי פשוטים וקלים: האכלתי את עצמי בדברים הכי זולים שמצאתי בסופרמרקט, ישנתי עד שנמאס לי להיות במיטה, השתכרתי, זיינתי מפעם לפעם וקשקשתי בדואר האלקטרוני עם ארבעה מטורפים שמפוזרים בעולם. למעשה, הצלחתי להפוך את החיים שלי לגן העדן של באלו, קיום רגוע בג'ונגל שבו כל מה שאתה צריך נמצא בהישג יד. אבל פתאום התנפל עלי העולם – משאית זבל חוצה את המדרכה ואתה סתם איזה מטאור שמסתער עליה" (עמ' 216).
מדד היומרה, או סיכויי הזכייה בפרס ספיר
דמותו של פאבלו נבראה בצלם כל אנטי גיבור שאי פעם תועד על מדף הספרים: הוא שמן מדי, תבוסתן, עצל, מסטול, וגרוע מזה: אין לו שום כוונה לחולל שינוי משמעותי בעצמו כדי למצוא חן בעיני מישהו. אבל אין בכך שום צורך, כיוון שמהעמוד הראשון מתחוור לנו שפשוט בלתי אפשרי שלא לחבב אותו.
פאבלו הוא הגשמתו של הסיוט הקפיטליסטי: בן כפוי טובה שדוהר אל עבר אבדון כלכלי בעודו מחסל את חסכונות משפחתו הבורגנית. הספר הוא שיר הלל לחיים בהם אין שום משמעות מלבד הנאת הרגע הנתון, והעתיד נראה בהם בקושי, מבעד לערפילי החשיש והקוקאין.
בתוך כך, פאבלו מצויד באחד המוחות המבריקים ביותר. בשעות הספורות בהן הוא פיכח הוא טורח להמציא את תאוריית המציאות המומצאת ושוקד בסתר על פיתוחה, גם אם הוא מתקשה להודות בכך.
חוש ההומור החד שלו, והדחף למתוח ביקורת מנומקת היטב על הסביבה בה הוא חי ועל האנשים המקיפים אותו הופכים אותו לאחת הדמויות המסקרנות ביותר ובזכותה נקרא הספר הזה בהנאה עצומה.
במידה מסוימת, פאבלו הוא בדיוק מה שכל אחד מאיתנו היה מבקש להיות, לו רק היה מצליח להשתחרר מכבלי החיים המודרניים: הנאה מקסימלית מהרגע הנתון היא הדבר היחיד שזוכה אצלו
מכיוון שעל פי תפיסת עולמו אין לו מה להפסיד, פאבלו מוכן לסכן את הכל גם כשהוא לא נדרש לכך, מה שיוצר סיטואציות מבדרות אחת אחרי השנייה: הפקיד בדואר לא נענה לבקשתו? אין שום בעיה. בשם כל מי שאי פעם עמד מול פקיד סרבן, פאבלו עומד על שלו ואומר לאומלל ש"אם מנהל המשרד לא יוצא בזה הרגע, אני שם את הכיסא הזה באמצע האולם, עולה עליו, מוריד את המכנסיים, אחר כך את התחתונים, ואם הוא עדיין לא יופיע, אני אתחיל לעשות לעצמי ביד, מול כולם, כולל נשים כלבים וטף. וחוץ מזה אני מתכוון לירות את הזרע הכי רחוק שאני יכול, ואני מזהיר אותך שיש לי יכולות בתחום הזה" (עמ' 269).
בספר כזה, בו עיקר המאמץ מושקע בכינון דמותו של הגיבור, רק טבעי שהעלילה תסבול מחסכים. ואכן, בחלק האחרון עולה מן הדפים תחושת פאניקה קלה: אוטוטו נגמר, ויש תסבוכת שלמה לפתור ותעלומות גדולות לפצח. לכן נקרא החלק האחרון מעט בתדהמה ופקפוק. התרת העלילה לא מאד אמינה וחבל שלא הושקעה בה יותר מחשבה. אבל אין בכך בכדי לגרוע מאיכותו של הספר המצוין.
על המסך הגדול:
אין שאלה בכלל: במקרה הזה כדאי להזעיק את אלמדובר, שיצליח להפיק מהבלגן הזה מטעמים משובחים וישזור רגעים דרמטיים נוקבים כמיטב המסורת. האמת היא שאת דמותו הגרוטסקית של פאבלו יטיב לגלם אלמדובר עצמו, אבל אנחנו מוכנים להסתפק גם בחאבייר קמארה, המוכר לנו מ"חינוך רע" ו"דבר אליה". ליהוקה של פנלופה קרוז לתפקיד גיסתו של פאבלו יעשה רק טוב.
ההיסטוריה תזכור:
"הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" מצטרף למדף הספרות הלטינית המתורגמת, מדף שהולך ומתרחב בארץ בשנים האחרונות למרבה השמחה. ספר פרוע ומשולח רסן שלא פספס אף הזדמנות למתוח ביקורת מלומדת ומנומקת היטב על כל דבר בעולם, וזכה בשל כך למעמד של ספר פולחן מעורר קנאה וציפייה לספר הבא של מחברו.
למה כן:
כי להצליח ללכוד את תשומת הלב של הקורא שלך ולשמור אותו באותה רמה של קשב במשך קרוב ל-400 עמודים זה הישג לא מבוטל. כי הספר טומן בחובו חידודי לשון והומור מתוחכם, לשם שינוי לא על חשבון הקורא.
למה לא:
כי פיצוח תעלומת היעלמותו של "הראשון במעלה" לוקה בחסר. לא נקלקל את הסוף, רק נאמר כי הוא נקרא בתחושת החמצה קלה, שאלמלא קדמה לה הנאה גדולה מקריאת הספר, הייתה עלולה לפגום בו.
בשורה התחתונה:
ספר מתח ספק פילוסופי ספק קומי, שמצליח ברגעיו הגדולים לשחרר אמיתות שנונות על מצב האדם בתקופה הפוסט מודרנית ולשלוח חצים רעילים לעבר מוסד הבורגנות. ברגעיו הפחות מוצלחים, הוא פשוט מצחיק נורא.
"הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", פאבלו טוסט. תרגמה מספרדית: אורית קרוגלנסקי. כתר, 380 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
