הקופרזן: ביקורת על "התחנה האחרונה" על טולסטוי בערוב ימיו
הספר "התחנה האחרונה", שמתאר את התפוררות הנישואים של הסופר הרוסי הנודע טולסטוי, מוכיח שכל הספרים הטובים דומים זה לזה. אבל המפוספסים – מפוספסים כל אחד על פי דרכו: מספר הדוברים רב מדי, האמת ההיסטורית מפספסת את הדרמה והעלילה לא ממריאה. כדאי לקרוא קודם את "מלחמה ושלום", או פשוט לחכות לעיבוד הקולנועי
רומן היסטורי בשישה קולות המתאר את שנת חייו האחרונה והסוערת של לב טולסטוי, הסופר הרוסי הנודע. האדם שהביא לעולם את יצירות המופת "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום" עומד במרכזו של מאבק מר על מורשתו וירושתו הספרותית.
מצד אחד ניצבת רעייתו ואם 13 ילדיו סופיה אנדרייבנה טולסטויה, שמעוניינת שבעלה יוריש את רכושו ובכלל זה הזכות לפרסם מחדש את יצירותיו אחרי מותו לילדיו ולמשפחתו. מנגד, ניצב ולדימיר גריגורייביץ' צ'רטקוב, מזכירו ומקורבו של הסופר, שמעוניין להוציא לאור את כתביו בזול לאחר מותו.
"צוואתו ממשיכה לענות את כולנו. הרומנים הגדולים, יומניו ומכתביו נשארים בידיה של סופיה אנדרייבה. במקום לדאוג שיצירותיו יזכו לתפוצה הנרחבת ביותר, היא רוצה להבטיח שניתן יהיה לפרסמן רק במהדורות היקרות ביותר והרווחיות ביותר בשבילה", סיכם צ'רטקוב את סלע המחלוקת.
על הכריכה:
תצלום בשחור לבן של לב טולסטוי יושב על ספסל ומדבר עם נכדיו סוניה ואיליה המחויכים. על פניו, הבחירה בתמונת מסוג זה היא טובה ובהחלט מכניסה את הקורא לאווירת רומן רוסי, אלא שבמבט נוסף לאחר קריאת הספר קשה שלא להרגיש כי חל פה פספוס מסוים.
טולסטוי המזוקן נראה בתמונה כמו סבא טוב לב שמבלה את גיל הזהב בהשתעשעות עם ילדיו, זאת למרות שעל פי האירועים המתוארים בספר המצב בפועל היה ההפך הגמור. המאבק על מורשתו והאובססיה של אשתו הפכו את טולסטוי לדמות מיוסרת ואומללה בימיה האחרונים.
במקום לשחק בשלווה עם נכדיו ולהתכתב עם מעריציו, נאלץ הסופר הדגול להתחמק שוב ושוב מאשתו הקנאית, עד שסיים את חייו בחדר קטן ועלוב ב"תחנה האחרונה", תחנת רכבת נידחת אליה נקלע במהלך ניסיונותיו לברוח מסופיה ולזכות בקצת שלווה.
פסקה מייצגת:
"סאשה היא נערה רגשנית, מאלה שבוכות על מותה של קרפדה. היא פרצה בבכי ברגע שראתה אותי וחיבקה אותי כאילו הייתי אחותה האובדת. אפילו ורווארה מיכאילובנה, שניחנה ברגישות של פסל שחם, הצליחה בקלות להזיל כמה דמעות וחיבקה אותי".
(סופיה אנדרייבנה מפגינה הומור רוסי משובח לאחר ביצוע של עוד מניפולציה רגשית, עמוד 234)
מדד היומרה, או: סיכויי הזכייה בספיר
כפרפרזה על המשפט "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", אשר פותח את "אנה קרנינה", אומר רק כי קריאת ה"תחנה האחרונה" גרמה לי לחשוב כיצד כל הספרים הטובים דומים זה לזה. אך הספרים המפוספסים – מפוספסים הם כל אחד על פי דרכו.
הרומן ההיסטורי של פאריני נע על ציר שבין ההיסטורי לאישי. מצד אחד מבקש הסופר לדון בשאלות הרות גורל, כגון זכויות יוצרים וקניין רוחני, על רקע השקפת העולם הסוציאליסטית והמטיפה לצניעות של טולסטוי. במקביל, הוא מבקש לספר לנו סיפור אישי על חיי הנישואים של טולסטי וסופיה שהתפרקו על רקע של אובססיה, קנאה וספק טירוף של הרעייה, כל זאת לצד סיפורי משנה בדמות רומנים של כמה מהאנשים הסובבים את טולסטוי.
עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שבאף אחד מהצירים הללו הסופר לא מרשה לעצמו ללכת עד הסוף. אם בסוגיית זכויות היוצרים ניתן להניח שפאריני בחר להיות נייטרלי ולא להצביע על השקפתו בנושא, הרי שבסוגיה האישית נראה כי היה עליו להתאמץ יותר כדי להחזיר לחיים ספרותיים את דמותו של טולסטוי.
לאורך כל הספר מודגש שוב ושוב עד כמה היה הסופר צנוע ורגיש לכאב האדם הפשוט.
העניין הוא שאת זה ידענו – או היינו יכולים לדעת לו התעניינו – גם לפני קריאת הרומן. התחושה היא שהסיפור האמיתי שמנסה שוב ושוב לבצבץ מבעד למילים הגדולות של "סוציאליזם" ו"קנון ספרותי" הוא סיפור על התפוררות הזוגיות בין אדם קשיש לאשתו. סיפור אנושי מאין כמוהו שמצד אחד כן נמצא בציר שמוביל את העלילה, אך לפרקים נותר סתום.
ייתכן שהבחירה להשתמש בכמה קולות כדי לספר את סיפור המעשה אחראית לאותה תחושת פספוס. פאריני בוחר בלא פחות משישה דוברים – לא כולל שירים שלו עצמו, שהוא שוזר מדי פעם בין פרק לפרק – כדי להניע את העלילה. הוא אמנם נצמד לאמת ההיסטורית וליומנים מקוריים שהשאירו אותם אנשים לאחר מותם, אלא שנראה כי במקרה זה כובע ההיסטוריון שלו גבר על כובע הסופר והרחיק אותו לפרקים מהדרמה האמיתית. מדור זה – יש לזכור – מתייחס אל "התחנה האחרונה" כספר פרוזה.
על המסך הגדול:
סרט המבוסס על הספר כבר צולם והוא צפוי לצאת לאקרנים בשבועות הקרובים. את טולסטוי יגלם כריסטופר פלמר והלן מירן תגלם את אשתו סופיה, בתפקיד שעשוי להביא לה את פרס האוסקר. הסרט ייצא סמוך ליציאתו לאקרנים של הביוגרפיה של נלסון מנדלה, בכיכובו של מורגן פרימן, והתחושה היא שטקס האוסקר הבא יהיה בסימן היסטורי.
ההיסטוריה תזכור:
הספר עצמו נכתב ב-1990, כך שלמעשה הוא כבר חלק מההיסטוריה. ג'יי פאריני הספיק מאז "התחנה האחרונה" לפרסם עוד כמה רומנים, ספרי שירה ועיון, בהם "בנימין - חייו ומותו של ולטר בנימין" שראה אור בעברית בהוצאת "ידיעות אחרונות".
קרוב לוודאי שהצלחה מסחרית ואמנותית של הגרסה הקולנועית ישנו לטובה את מעמדו של הספר בראי ההיסטוריה ויביאו להוצאת מהדורות מחודשות ברחבי העולם. ייתכן מאד שגם ההחלטה של הוצאת "כתר" לפרסם את הספר דווקא עכשיו – 19 שנה לאחר שראה אור באנגלית – קשורה לציפיות הגבוהות מהסרט.
למה כן:
כי רובנו לא קוראים ספרי היסטוריה על בסיס קבוע וזו הזדמנות להתוודע באופן מהנה ולא דידקטי לחייו של אחד הסופרים הגדולים שחיו, כי בין שאר הדוברים נמצא גם טולסטוי עצמו כשדבריו מצוטטים כלשונם, כך שזו הזדמנות של ממש להתקרב אל האיש רגע לפני שאתם צוללים אל סוף שבוע גשום עם "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום" ליד המיטה.
למה לא:
כי אולי כדאי באמת לקרוא קודם את "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום" כדי להבין על מה כל המהומה.
בשורה התחתונה:
רומן היסטורי שנמנע מלהפוך לטלנובלה, אך גם לא מצליח להפוך לדרמה עוצרת נשימה. ובכל זאת: לא רק לחובבי ספרות רוסית.
התחנה האחרונה, ג'יי פאריני. מאנגלית: עידית שורר. הוצאת כתר. 304 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
