שיר לשבת: עצה מאשה זקנה
סבתא תמיד ביקשה ממני שאלך לבית הכנסת עם סבא, משחזר המשורר יחזקאל נפשי. אבל אני הייתי פוחז ונבער
סָבָתִי הַמְּנוּחָה
אֲשֶׁר בְּבֵיתָהּ
הִתְגּוֹרַרְתִּי בִּימֵי
יַלְדוּתִי
נָהֲגָה לוֹמַר לִי בְּעַרְבֵי
שַׁבָּת,
עֵת הַזְּמִירוֹת
הַמִּסְתַּלְסְלִים עוֹלִים הָיוּ
מִבֵּית הַכְּנֶסֶת
הָעִירָקִי
"רֵד יֶלֶד, רֵד,
וְאוּלַי יָטִיב הָאֵל,
וְיַחְמֹל עַל נִשְׁמָתְךָ"
אַךְ אֲנִי יֶלֶד פּוֹחֵז וְנִבְעָר
מִדַּעַת, לֹא הֶאֱזַנְתִּי
לָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה
שֶׁרַגְלֶיהָ נְשָׂאוּהָ
מִמִּדְבָּרִיּוּת בָּבֶל
לְאֶרֶץ צִיּוּן.
שֶׁבָּהּ הָיְתָה וְאוֹמֶרֶת לִי
"יֶלֶד עָנִי אַתָּה.
טִפְּשׁוֹן,
וְנִבְעָר מִדַּעַת".
איך נולד השיר?
הייתי גר שם. זמן רחוק, עתיק. פתח-תקווה של פעם. סבי שב היה מבית-הכנסת העירקי, אפוף ניחוחות ריחן מברכת "עשבי הבשמים". נסוכה הייתה בו שלווה גדולה כששב. נוהר היה ממנו איזה אור פנימי, עמוק מאד, מוחשי כמעט. סרים היינו לשולחן, לסעודת השבת, ואילו אני, כמנהג המזרחים, נושק הייתי לכף ידו, נרכן בעוד כפו המסוקסת על ראשי, שומעו ממלמל את מילות התפילה: "יְשִׂמְךָ אֱלוֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה...".
יחזקאל נפשי צילום: קטיה שוורצמן
שנים חלפו מאז. מזה זמן כבר שהיא ספונה תחת העפר, בסמוך לצמחיה רבה. שנים אחדות אחרי-כן, סבי הצטרף אליה. לצערי, בחייה, לא זכתה לאותה העדנה אשר כה ייחלה ממני לספק. ואולם מאז פטירתה אני נוהג ללכת לבית-הכנסת מדי יום. אני נזכר בה
כשאני עושה זאת, ורוצה לחשוב שבאיזה אופן, אני משיב לה כגמולה על אותם ימים רחוקים, בהם גידלתני.
אני רוצה להאמין שהיא יודעת, וחרף העובדה כי בשבת הכתיבה אסורה, שיר זה נכתב בערב השישי, לאחר התפילה. הוא נכתב כמעט מעצמו, ומבלי ששיניתי בו מאום. משהו התרחש לי שם, בבית-הכנסת, בערב ההוא. חשתי אותה לצידי, את האיש ירא השמים שהיה סבי אדוארד. חשתי כי הם עימי שם, בחדרון הזעיר, ושבאיזה אופן, אני כותב להם. אני חושב עליהם בכל רגע נתון. גם כעת. איפה שהם נמצאים עתה, אני מבקש להם טוב, ומנוחה רבה. אני מבקש שיידעו כי יש אדם אחד בארץ, משורר יהודי אשר זכרם לא נמחה מליבו. שיידעו כי אני שתוף געגועים, ושליבי מלא באהבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
