שיר לשבת: שלכת גיוס של אהבה
אבא היה לוקח אותי לצבא ורק אז היינו מדברים, נזכר המשורר מתי שמואלוף, שספרו השלישי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" ייצא לאור בשבוע הבא. אז דבר איתי גם בצבא, הוא מפציר
בַּקְבּוּקֵי הַגֶּשֶׁם לֹא מִתְמַלְּאִים
אֵין
שִׁכָּרוֹן שֶׁל אֵימָה
אֹהַב אוֹתְךָ בַּמַּחְבּוֹאִים
עַד יוֹם הִוָּלְדִי
אַבָּא הָיָה לוֹקֵחַ אוֹתִי לַצָּבָא
וְרַק אָז הָיִינוּ מְדַבְּרִים
אָז דַּבֵּר אִתִּי גַּם
בַּצָּבָא
איך נולד השיר?
מתי שמואלוף
"בשירים רומנטיים יש בדרך כלל כוס ריקה שמתמלאת בדמעות. הדמות הבוכה מסתכלת על צערה, יגונה ולא יכולה להפסיק לבכות. בשיר הזה יש שימוש ב'בקבוקי גשם', שדווקא לא מתמלאים. ובחוסר, בהיעדר ובמחסור צומח 'שיכרון של אֵימה'. הפחד נופל כמו בדידות על מנורות הרחוב המנופצות. ובכל זאת אפשר לאהוב, כמו נערות ערפדיות, גם במחבואים של עלטה. בחורף הקשה שבו קופאות התשוקות, או בקיץ שבו השמשות
שיכורות, ניתן עדיין לשנות דבר או שניים. אפשר להפנות הגב לקִידמה, לעתיד ולהביט באסונות המצטברים בצעידה הגאוותנית של ההיסטוריה.
"אני יודע שהשירות הצבאי בישראל נתון למחלוקת בשל הכיבוש. אבל אני רוצה לעמוד בתוך הבעייתיות. אני רוצה למצוא מקום שבו גם המשפחה, וגם החֶבְרָה יוכלו להגיע לנורמאליות. הדרך שלי להידברות היא דווקא נגיעה במקומות הקשים והכואבים. אבי היה הרבה יותר ציוני ממני, אבל אני לא רוצה לנוס למקום שבו אהיה פוסט-ציוני, או אנטי-ציוני ואשכח את הסיפור של סבי שנאלץ לנוס ממשהד בשל הניסיון לאסלם את היהודים הפרסיים בשנות השלושים. מאידך איני רוצה לעמוד מאחורי פושעי מלחמה ומושחתים ולהכשיר את חטאיהם והתעלמותם מהפערים החברתיים. בתוך המקום המורכב הזה אני חוזר לנסיעות לצבא, עם אבי המת בזמן שָׁאוּל ומבקש אהבה בשְׁאוֹל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם