שיר לשבת: הליכת ערב שבת בקטמון
ערב שבת, אני הולך ברחוב, מתאר המשורר גלעד מאירי. משחרר את הגוף, פוסע בין תפילות העולות לשמים קלות
עֶרֶב שַׁבָּת, אֲנִי הוֹלֵךְ בָּרְחוֹב
בְּחֻלְצָה וּמִכְנָסַיִם קְצָרִים,
מְשַׁחְרֵר אֶת הַגּוּף, פּוֹסֵעַ בֵּין תְּפִלּוֹת
הָעוֹלוֹת לַשָּׁמַיִם קַלּוֹת,
כַּוָּנוֹת נִמּוֹלוֹת לְלֹא עָרְלַת מִלִּים.
בְּלַמֵי הַזַּעֲזוּעִים שֶׁל הַנְּיוּ-בַּאלַאנְס
סוֹפְגִים כְּמוֹ בְּגַת,
מַהֲמוֹרוֹת שֶׁל גַּלְעִינֵי זֵיתִים שְׁבוּרִים
שֶׁנָּשְׁרוּ לָאַסְפַלְט,
מַשְׁחִירִים אֶת הַמִּדְרָכָה בֶּעָסִיס,
בָּעִירִיָּה אֵין מָסִיק.
מְעַסֶּה אֵיבָרִים וַעֲבָרִים
פְּנִימִיִּים שׁוֹאֵף וְקוֹטֵף לָרֵאוֹת
עוֹלֵלוֹת מִתְּפִלּוֹת
שֶׁנּוֹתְרוּ תְּלוּיוֹת בָּחָלָל
עַל עַנְפֵי הַשֶּׁקֶט
שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת.
איך נולד השיר?
גלעד מאירי צילום: מוטי קיקיון
בזרם המתפללים ברחוב אני בולט במכנסי הקצרים. יש מתפללים שנועצים בי מבט מנוכר של "איך הוא מעז?" ויש כאלה, גברים בלבד, שמברכים אותי בשבת שלום. אני מתלבט האם הם מברכים אותי מתוך מבוכה או מתוך רצון להשיבני למקורות או מתוך ידידות או מתוך כל הסיבות לעיל; ואולי המברכים חשים שאני אחד עם הקדושה? הרי, אני מודט שעטוף בטלית של רצון טוב ושמחה (גם של שלווה אם הפועל קטמון ירושלים ניצחה בצהריים, או אז אני משחזר בדמיוני שערים).
אני הולך ברחובות ומלווה באהדה תפילות
שעולות מבתי הכנסת השכונתיים. את המילים אינני יכול לשמוע ממרחק, אבל נדמה לי שאני חש בכוונות. לפעמים אני מרגיש בתפילות שלא ממריאות עקב עודף משקל, הסתבכות בחוטי חשמל, חוסר קואורדינציה וכדומה. ואז אני כעני אוסף לקט, שכחה ופאה משאריות התפילות. האסוציאציה לכללי המעשר המקראי מתעוררת בי לנוכח חוויית הבזבוז שאני חש בהביטי על פירות עזובים, התלויים ללא קוטף על עצים בגינות פרטיות ובמרחב הציבורי, פירות שסופם לנשור ולהירמס על ידי עוברים ושבים.
בצד האידיאליזציה של גואל תפילות תפלות, לעיתים אני רואה בליקוט שיירי תפילות אקט ישראלי טיפוסי: אני טרמפיסט על תפילות של פראיירים אחרים המזיעים בבית הכנסת. אולם לבסוף אני מנחם את עצמי שזהו עולמו ההרמוני של האל: בטבע שום דבר לא הולך לאיבוד, גם תפילות פגומות מעובדות למזון מיסטי עשיר באמצעות מאמיניו הספורטיביים. מכאן, ייתכן ששירי זה הוא הראשון לנסח קיימות רוחנית מה היא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם