שניים סמליים עם רובה גדול
עיצוב מבולבל של הדמויות המובילות וכתיבה מרושלת מונעים מגיבורי "הבודדים" להפוך ליותר מאשר דחלילים סמליים לעניין החברתי שאותו הן מייצגות
למרות ממשיותו המאיימת, בית הסוהר הקולנועי הוא תמיד עניין של מטאפורה. מ"איש הציפורים מאלקטרז" הקלאסי בכיכוב ברט לנקסטר, דרך "מאחורי הסורגים" של אורי ברבש, ועד יצירתו הדתית של רובר ברסון "הנידון למוות ברח" או "חומות של תקווה" האמריקאי, הכלא הפילמאי הוא סוג של מצב נפשי, הרבה יותר מאשר מקפצה לגלגולו של סיפור דרמטי.
- אנטון אוסטרובסקי: מתקיף ומותקף. ראיון
מהבחינה הזאת, סרטו החדש של רנן שור "הבודדים" - שמציין השבוע את בכורתו בבתי הקולנוע בישראל - אינו שונה מעמיתיו המרובים לז'אנר. להפך. לעתים, במרוצת התגלגלותם של המצבים הרועמים המתוארים בו, הוא אפילו אדוק יותר וכבול לדקדוק המטאפורי מאשר סתם איזושהי אמירה המשווקת דימוי מוכר על אודות התפלגותה של החברה הישראלית ליחידות אתניות, שמבקשות תשומת לב ציבורית.
שני צעירים חסרי הורים ושורשים, מנוכרים לסביבתם ותקועים בתוך מסגרת מגבילה, מרימים את נס המרד לעומת השליט השרירותי וכנגד המכבש הכוחני, שמועך את הסממנים האחרונים של אישיותם הפרטית. יותר מטאפורי מזה קשה למצוא; בוודאי אם לוקחים בחשבון שהצעירים המורדים הם זרים גמורים לצבריות. הם ילידי האימפריה הסובייטית לשעבר, המשתדלים לשווא לאתר לעצמם חלקת אלוהים קטנה בתוך המרקם הצה"לי הכוחני.
המעשה שהיה כך היה: באחת משבתות חודש אוגוסט של שנת 1997 פרץ מרד אסירים בכלא צבאי בארץ. האסירים המתמרדים, שהונהגו על ידי כמה מיוצאי בריה"מ לשעבר, דרשו שיפור תנאי כליאה ויחס שונה ויותר אנושי (על פי אמות המידה וזווית הראייה של האסירים) כלפיהם. סופה של המרידה שהיא נכשלה, והפיקוד הצה"לי שחתם על איזשהו מסמך הבנות עם האסירים, הזדרז להפר אותו ולהטיל על הממרידים המרכזיים תוספת של עונשי מאסר חמורים.
על סמך המקרה הזה, ולאו דווקא מתוך היצמדות מדויקת לפרטיו, בנה רנן שור את "הבודדים" - סרטו העלילתי השני שנוצר במרחק רב, 21 שנים ארוכות, מסרטו הראשון "בלוז לחופש הגדול". כזכור , התמקד הסרט ההוא במרד האבוד מראש של כמה תיכוניסטים מתל אביב שמשתייכים ללב הקונצנזוס החילוני, העומדים בפני גיוס ומוחים כנגד חובת השירות בצה"ל שתהפוך אותם, מן הסתם, לשותפים פעילים בהעמקת הכיבוש. החדש של שור מבצע מהלך הפוך בדיוק; פה הוא מציב במרכז הדרמה שני דחויים הזרוקים בשולי החברה הציונית, שנוקטים במחאה אקטיבית כנגד התעקשותו של צה"ל להדיר אותם מהקונצנזוס, למנוע מהם את העינוג להפוך לחיילים בשירות הכיבוש.
גלורי קמפבל (סשה אגרונוב) וסשה בלוחין (אנטון קלין אוסטרובסקי) הם לוחמים בגדוד 12 של חטיבת גולני. הכי חברים שייתכנו והכי מורעלים שבנמצא. גלורי, שמוצאו מהרי הקווקז, הוא חייל בודד על פי ההגדרה הצה"לית, ואילו לסשה, גם הוא נטול משפחה בישראל, יש אבא החי במרחקים, ברוסיה הקפואה, והוא שם גנרל בצבא האדום.
התא המשפחתי הקטן הזה - עמוק בתוך האחווה הבין-גברית, על סף ההגדרה ההומוסקסואלית - מתפלג באופן הבא: גלורי הוא היוזם-הפעלתן וסשה הוא הפסיבי-הנגרר אחריו. וכמו במרבית התאים המשפחתיים, דווקא הפסיבי הוא האקטיבי. כלומר, גלורי החזק לכאורה, נתקף בשיתוק אם אינו מצליח להפעיל את סשה חלש האופי. עוצמתה של החולשה היא המפתח להבנת אופן התגלגלותם של הדברים כאן לכלל מרד בבית הכלא.
סשה רוצה לחגוג את זימונו המפתיע לקורס קצינים בביקור אצל זונה. גלורי מלווה לו מזומנים, דמי אתנן לגברת. במהלך המשימה המאצ'ואיסטית הזאת, שבאופן פרדוקסלי דווקא מגבירה את הקשר הסמוי/גלוי בין שני הגברים, מאבד סשה (זהירות, מטאפורה!!) את כלי הנשק האישי שלו, וגלורי מסייע לו בגנבת כלי חדש בנשקייה הגדודית. לימים מתגלה נשקו האבוד של סשה על גופו של
אם יש דבר שאליו שואפים השניים יותר מכל זה להיחשב חיילים מצטיינים. בעבור סשה זהו כורח נפשי, שכן הוא צריך להוכיח לאבא-גנרל שגם הוא, חלש ונגרר שכמותו, מסוגל לקצונה ולפיקוד. בעבור גלורי זהו כורח קיומי, שכן הוא בבחינת אטום בודד בעולם, שמחפש קן שהשתכן בו, מסילה לנוע בתוכה. החיים בתוך בית הכלא חושפים בפני השניים את המרחק הבלתי ניתן לגישור בין הווייתם הבסיסית כ"אחרים" בחברה הישראלית ואת זרותם המלאה, שמודגשת באמצעות מפגשים יומיומיים כאובים עם הסוהר הבכיר גלפרין (הנרי דוד), שאינו אלא רוסי מומר. כלומר, אחד שכמוהם בא משם, והצליח באמצעות אימוץ גינוני אכזריות קיצונית, להתחבר אל הישראליאנה השולטת.
והנה כי כן, גלורי מצית את אבוקת המרד, על ידי פגיעה ישירה ברוסי המומר גלפרין, שכאמור סיפח עצמו למחנה העוינים. תוך כדי המרידה מכריחים השניים את האוחזים בשליטה - מפקד הכלא ואלוף הפיקוד - לנהל עמם מעין משא ומתן, שבו (לכאורה) שני הצדדים המנוכרים מצויים לרגע קט באותו מישור של שיח לאומי.
ארבעה תסריטאים בכירים קשורים בטוויית העלילה של "הבודדים". תחילה היה זה משה זונדר, שהכין תסריט על פי מקצת האירועים שהתחוללו בשנת 1997. אחריו נכנס לפעולה גיא מאירסון, ורגע לפני תחילת צילומי הסרט הוזעק גם ניר ברגמן לתת כתף לתסריט המתגבש. ועל פני העבודה המשותפת של שלושתם ריחפה כל העת סמכותו של שמי זרחין, ששימש הפעם כפוסק ועורך התסריט.
למתבונן מהצד קשה אפילו לנחש האם ריבוי התסריטאים הוא שהניב עיצוב מבולבל, ליתר דיוק מזוגזג, של הדמויות המובילות את העלילה. מעבר לעובדה הבסיסית שהדמויות אינן כשלעצמן, אלא משמשות מעין דימוי, סמל או דחליל לעניין החברתי שאותו הן מייצגות, ניכר העדר ההידוק (או מוטב לומר הרפיון) במחויבות של הדמויות להיגיון הפנימי שלהן.
נכון הוא שהבימוי המהודק של שור, שמעדיף סצנות סגורות, קאמריות וכמעט תיאטרליות, משכיל לכפר במקרים רבים על הזגזג של דמויותיו. שותף אינטגרלי למאמץ הגלוי הזה מצא שור בעבודתו של הצלם דוד גורפינקל, שכלא את הסצנות הסגורות בתוך תאורת צללים, ובתוך כך הגביר את ההקשר הקלאוסטרופובי שבהשפעתו מופעלות הדמויות השונות, כאילו הן מריונטות בתיאטרון בובות לאומני סימבולי.
אגרונוב, תלמיד בבית הספר ע"ש סם שפיגל (ששור מנהל ביד רמה כבר שני עשורים) מוטל כאן בפעם הראשונה בחייו אל מול מלתעות המצלמה, ועושה עבודה סבירה. בעיקר אם לוקחים בחשבון שהדמות שלו, גלורי המרדן העקשן, כתובה באופן מרושל. גם אוסטרובסקי, חבר בלהקת ראפ ששחק בראשונה בחייו, ראוי להערכה. בעיקר אם מתחשבים בעובדה שהדמות של סשה, שאותה הוא מגלם, אינה מבצעת במהלך הסרט כולו שום פעולה בלתי צפויה, או כזו שלא נוסתה כבר באלף סרטים קודמים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם