רודנות מוגבלת: סשה ברון כהן הוא לא יותר מרמאי חובבן
"הדיקטטור", סרטו החדש של סשה ברון כהן, נראה כמו מערכון כושל של "ארץ נהדרת" ומהווה חלק מתהליך ניוון מוחי של שיח ציבורי המתחזה לרציני
''הדיקטטור'', במאי: לארי צ'רלס, בריטניה 2012
>> צפו בסשה ברון כהן נופל מגמל במסגרת קידום הסרט בפסטיבל קאן
>> מה עושים ברון כהן ובנימין נתניהו באותה הרשימה?
הצלחתו המסחרית של הלץ הזה היא אותו סוג של מנוף להולכת שולל, שאותו נוקטים בשנים האחרונות מבקרי טלוויזיה, לדוגמה, בבואם לנתח בכובד ראש את המשמעויות הסוציולוגיות עלק של "הדחות" מתוך גני עדן של "כוכב נולד" או "הישרדות". כלומר לא יותר מרמאות חובבנית, שמלכתחילה נועדה לסובב על האצבע רק ילדי גן תמימים, ובסופו של תהליך ניוון מוחי הצליחה לתקוע יתד איתנה בשיח הציבורי המתחזה לרציני.
האידיאולוגיה הבסיסית שבשמה יוצר ברון כהן את דמויותיו עוסקת בהדגשת ההיפוך הדרמטי. הבה ניצור דמות נלעגת, שהיא סך-כל-הסטריאוטיפים שלה, ונטיח אותה בפרצופם של הצופים, שאוהבים כולם לתפוס את עצמם כליברלים וכשומרי החותם של הפוליטיקלי קורקט. אלא שבזמן תהליך עיצובן של הדמויות הללו ברון כהן עובר בעצמו מהפך, וכמו מייחס לדמויות הקריקטוריסטיות שלו תכונות דוחות. דומה הדבר למי שישאף לעצב סרט מחאה נגד גילויי האנטישמיות, ולשם כך יסתייע רק בדמויות היהודיות שצוירו ופורסמו ב"דר שטירמר" הנאצי.
בסרט החדש בונה ברון כהן דמות של רודן ושמו אלאדין, השולט במדינה רווית נפט במזרח אפריקה ומשתדל לפתח נשק גרעיני שבאמצעותו יוכל לחסל את ישראל. שלטון הטרור של אלאדין מתערער מדי פעם בשל מזימות דודו הרצחני (בן קינגסלי), השואף לחסל את אלאדין ולהיות כזה בעצמו, תוך שהוא גורף רווחים מפיזור זיכיונות מסחריים אצל יזמים סינים ואמריקאים תאבי בצע. אלאדין, בדומה לכמה מעמיתיו האמיתיים, ובהם מועמר קדאפי או סדאם חוסיין, מגיע לניו יורק כדי לנאום בפני עצרת האו"ם, ושם הוא מנושל משלטונו על ידי הדוד החמדן, שמשתמש לשם כך בכפיל פרימיטיבי של השליט (ברון כהן גם הוא).
במהלך ניסיונות הרודן לכבוש מחדש את עמדות השלטון שלו הוא נתקל באמריקאית צעירה ומעט שמנמנה (אנה פאריס), שפעילה באלף ואחד ארגוני סיוע לעשוקי העולם השלישי. אמנם הוא מתקשה להסתדר עם בתי השחי הבלתי מגולחים שלה, אך הטמפרמנט המהפכני והעובדה שהיא שלימדה אותו איך מאוננים כהלכה, שובים את כל יישותו, ומאותו הרגע הוא מתקשה להיצמד למטרתו הנחושה להשתלט מחדש על מדינתו.
הסצנות הפותחות את "הדיקטטור" מזכירות במקצת את "בננות", סרטו המוקדם של וודי אלן, שבו הנעבעך מברוקלין נקלע בטעות לעמדה של מנהיג מהפכה בנוסח פידל קסטרו. אלא שהאיכות היחסית סבירה של הסצנות הראשונות נמהלת די מהר בשעמום שמכתיבים נפתולי התסריט ויכולת הבימוי של לארי צ'רלס, שעבד עם ברון כהן גם בסרטיו הקודמים. ואם "בוראט" או "ברונו" היו סרטים דוחים בשל העמדות העקרוניות שביטאו, "הדיקטטור" חלש בגלל האופן הקולנועי שבו הוא מוגש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם