ראשי » תרבות » קולנועגלוש ב - nrg מעריב מהסלולר

לא כולל שירות: "מאחורי הדלת" הוא סרט עגום וחובבני

"מאחורי הדלת" בכיכובה של הלן מירן מציג במלאכותיות מסורבלת סיפור על אדונית ומשרתת בהונגריה של שנות השישים

 
דומה כי קריסת המשטר הקומוניסטי בהונגריה ב-1990 היתה הסיבה המרכזית לדעיכת הקריירה של אישטוואן סאבו, שבשנות השמונים נחשב לבכיר יוצרי הסרטים בארץ זו. בעבודות כמו "התוודעות", "מפיסטו" ו"קולונל רדל", השכיל סאבו לעצב על הבד עלילות רחבות היקף, שהתאפיינו ברבדים נסתרים, כמעט נלחשים מפה לאוזן, ובתחושות חתרניות, כמקובל ביצירות שהופקו תחת העין הצנזוריאלית הקפדנית של המשטרים במזרח אירופה.

דווקא סילוקם של סייגי הצנזורה, פתיחותם של הסיפורים בהונגריה הדמוקרטית וכמובן הצורך לעשות סרטים ללא גיבוי של הכסף הממשלתי-קומוניסטי כמו בלבלו לגמרי את הקולנוען סאבו, וההוכחה המכאיבה לכך ניתנה ברצף של סרטים מפוספסים כמו "לפגוש את ונוס", "סאנשיין" או "להיות ג'וליה", שנעקרה מהם הארומה שהיתה ייחודית לבמאי זה. שלא לדבר על האנגלית, שפת הדיבור בסרטים פוסט קומוניסטיים אלה, שמעולם לא נשמעת בהם כשפה הטבעית.

לכאורה מותר היה לשער שעתה, עם שובו של סאבו לעבודה בהונגריה, יבואו על תיקונן לפחות חלק מהצרות הללו. "מאחורי הדלת", שהופק השנה נסמך על ספר מאת הסופרת המנוחה מגדה סאבו, שלא היה לה קשר משפחתי עם הבמאי. עלילת הסרט מתמקדת בהתנסויות הונגריות משנות הארבעים ועד שנות השישים, מהסוג שכבר לפני שנים סאבו טווה סביבן סרט מוצלח כמו "האב" (1966). אבל מתברר כי מה שהיה טוב לזמנים עברו אינו פועל כהלכה כיום, ועגום לעקוב כעת אחר חלקים רבים מ"מאחורי הדלת" שמשדרים עשייה מסורבלת, על סף החובבנות.

הסיבה העיקרית לכך נעוצה בליהוקן של שתי שחקניות נודעות - הלן מירן הבריטית ומרטינה גדק הגרמנייה ("המטבח של מרתה", "חיים של אחרים") - לתפקידים המרכזיים בסרט. שתי לא הונגריות אלה מגלמות נשים הונגריות, ועושות זאת באנגלית לא שוטפת.

נראה לרגע כאילו הן מתרגמות לעצמן את הטקסט לאנגלית מהוססת בטרם תשחררנה אותו בנוקשות ממיתרי גרונן. המלאכותיות המסורבלת שבה מדשדשות מרבית הסצנות רק מדגישה ביתר שאת את פריכותו של העיסוק בבימוי סרטים, שכל כך תלוי בהחלטות הפקה מוקדמות - שפה ומיקום אתרי הצילום - שלעתים קרובות אין ביניהן לבין כישרון היצירה של הבמאי ולא כלום.

 

סיפור המעשה, שמתחולל באמצע שנות השישים בפרבר של בודפשט, קושר בין אדונית למשרתת. האדונית היא סופרת פופולרית שזוכה לפרסי הוקרה מטעם הפרלמנט הקומוניסטי, ואילו המשרתת היא אישה שתקנית ומחוספסת הליכות, גסת רוח לעתים קרובות, שהתפרצויות הזעף שלה מטילות אימה על האדונית, שנשואה לגבר נשוא פנים המקורב לשלטונות המדכאים.

מערכת היחסים התלותית שבין האדונית החלושה למשרתת העוצמתית הולכת ונפרמת לאורך הסרט, כאשר הבזקים מהעבר, המוגשים לצופים בגוני שחור-לבן טריוויאליים, מבהירים, ובעצם גם מסתירים, פרקים עלומים מעברה של המשרתת, הקשורים לאותה תקופה שבה הנאצים שלטו בהונגריה ושיגרו לאושוויץ את יהודיה. הצלם הוותיק אלמר ראגאי (שלפני שלושה עשורים צילם עבור מנחם גולן את הסרטים "חנה סנש" ו"מקי סכינאי") מרבה להעמיס צילומי תקריב "משמעותיים" של חפצי בית ושל הבעות פנים קודרות כדי להגדיש את חשיבות המומנט המצטלם. ממש כאילו מדובר במוצר מעידן הסרט האילם.

סאבו וראגאי מרבים להנגיד בין צילומים של לובן השלג לבין הגוונים החומים שמאפיינים את החללים הפנימיים שבתוכם מתרחשת העלילה, מתוך כוונה ברורה, אלמנטרית מדי, לדחוף אל תוך הסיפור הבין-נשי רכיבים כמו אלוהים וטבע, שעליהם נסמכת דמותה המאיימת של המשרתת, בגילומה הסטריאוטיפי של מירן.

עוד בקולנוע:
>> הבמאי דניס טנוביץ' מדבר בלהט על פוליטיקה
>> סשה ברון כהן הוא לא יותר מרמאי חובבן
>> הדור החדש של סרטי מלחמת לבנון

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום סרטים וקולנוע -

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...