ואני אסב מבטי: לזכרה של המשוררת אלישבע גרינבאום
לפני חמש שנים הלכה לעולמה המשוררת אלישבע גרינבאום, שבחייה הקצרים הייתה סוג של תקווה לספרות העברית. רן יגיל חולק לה כבוד וחוזר לטעום משירתה
אלישבע גרינבאום מתוך האתר elli7. צילומסך
חייה נגדעו באִבָּם ממחלה קשה, ב-31 בדצמבר 2004, כשהיא רק בת 39. היא הספיקה לפרסם רק ספר אחד בחייה ("עורף האור" בהוצאת "הליקון", 1997) וזכתה בשני פרסים: פרס ראש הממשלה שהוא מעין מלגת התפנות ופרס "טבע" בפסטיבל השירה במטולה.
לו הייתה ממשיכה לחיות, ודאי הייתה זוכה עוד בפרסים רבים לאחר מותה ב-2005 הופיע ספר שיריה היפה כל כך "לפתע פתאום האדמה" ("כרמל") הכולל גם קטעי פרוזה קצרצרים, רגישים ויפהפיים, וכן הספר "3 מחזות" ("כרמל", 2006). בחייה הייתה הווייתה מלאה ספרות. היא הרצתה והעבירה סדנאות כתיבה. כאשר מלאה שנה למותה, העלו משפחתה וחבריה אתר יפה ומושקע לזכרה.
הנה שיר מקסים ועצוב ביותר שלה, טעימה:
האחד בספטמבר
מִילְיוֹן יְלָדִים הוֹלְכִים הַיּוֹם לְבֵית הַסֵּפֶר
וְאֶחָד מֵהֶם מַחְזִיק בְּיָדִי.
רֵיחַ מַחְבָּרוֹת וְיַלְקוּט עוֹר חָדָשׁ נוֹדֵף מִמֶּנּוּ
הִתְרַגְּשׁוּת עוֹלָה מִשְּׂעָרוֹ הֶחָפוּף.
אִוְשַׁת חֲלוֹמוֹת קַיִץ שֶׁתַּמּוּ דְּחוּסָה
בְּסוּלְיוֹת סַנְדָּלָיו הַקְּטַנִּים.
יָדְךָ הַקְּטַנָּה, הַלַּחָה, לוֹחֶצֶת בְּחָזְקָה אֶת יָדִי,
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִכְנָסִים לֶחָצֵר וְהַפַּחַד הַיָּדוּעַ
לְהַתְחִיל שׁוּב מֵהַתְחָלָה, הַכֹּל, אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ
מוּל הָעוֹלָם, עוֹד רֶגַע אֶחָד
לִפְנֵי שֶׁאֶעֱזֹב אֶת יָדְךָ, וְתִהְיֶה אַתָּה לְבַדְּךָ,
גֶּבֶר קָטָן גְּזוּז שֵׂעָר מוּל הָעוֹלָם
וַאֲנִי אָסֵב מַבָּטִי, אִשָּׁה שֶׁרַבִּים נִכְנְסוּ לְתוֹכָהּ
אֲבָל אִישׁ לֹא יָצָא מִתּוֹכָהּ מֵעוֹלָם
וְאֵלֵךְ
שירה של גרינבאום בנוי
קופּלטים חופשיים (בתים בני שתי שורות), כאשר מבית לבית נוספת לנו, הקוראים, אינפורמציה רגשית מפתיעה, ולבסוף באה הפואנטה המטלטלת. בתחילה אנו סבורים כי לפנינו אם הלוקחת את בנה לבית הספר ועוברת איתו את תהליך ההתרגשות והחשש, והנה, בבתים השביעי והשמיני, מגיעה ההפתעה.
הדוברת בשיר לוקחת לידיה ילד מקרי, מזדמן. אולי הכירה אותו והוא קרוב משפחה או בן של חברה. ואולי לא. מבחינה אינטרפרטטיבית טהורה, חזק יותר לומר שהיא אינה מכירה אותו כלל וכלל. זה הילד שהייתה רוצה שיהיה לה. גם הצורה הפסבדו מקראית "ואלך" מעידה על עתיד ידוע מראש, שהוא בעצם כבר מעין עבר. קשה להתעלם מן הטון הנבואי הקודר העולה מן השיר במקרה הספציפי של גרינבאום, אם כי אין לתלות את יופיו והודו המדויק בביוגרפיה של המשוררת.
את השיר לקחתי מתוך ספרה "לפתע פתאום האדמה", מומלץ מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם