חינוך סנטימנטלי: ביקורת על "ילדי המלך"

כתיבתה האירונית של קלייר מסוד מקלפת את המסכות מעל גיבוריה, וחושפת אותם במלוא אנושיותם הפריכה. ביקורת

רונן טל | 15/1/2010 16:50

ה-11 בספטמבר מוצא את גיבורי "ילדי המלך", כמו את רוב תושבי ניו יורק, עסוקים באובססיות הקבועות שלהם: יחסים, קריירה ושכר הדירה. האסון המחריד הזה, שמופיע לקראת סופו של הרומן המצוין של קלייר מסוד, אמור לבשר גם על מותה של תקופה - מות האירוניה, מות הפוסט מודרניזם, מותה של האשליה המוכרת, לפיה העיר ותושביה מוגנים מכל הטרדות המאיימות של העולם שמעבר להדסון. העובדה שהאשליה השאננה הזאת מתמידה גם אחרי שמכתש עירום ועמוק נפער בלב הפועם של הקפיטליזם האמריקני, היא עדות לאותה אנרגיה קולקטיבית של אנשים שכישרונם העיקרי, כפי שאומרת אחת הדמויות בספר, הוא יכולת החיטוט העצמית הבלתי מסתיימת שלהם.

קלייר מסוד

ב"ילדי המלך" מסוד אורגת את עלילותיהם של דניאל מינקוף, מרינה תווייט וג'וליוס קלרק, שנפגשו עשר שנים קודם באוניברסיטת בראון, והגיעו לעיר מצוידים בביטחון עצמי, בשאפתנות ובמודעות לפריבילגיות שחינוך יוקרתי יכול להעניק. דניאל עובדת כמפיקה של סרטים תיעודיים. היא שואפת לעשייה שיש בה משמעות, אבל הבוסים שלה חפצים בסרטים במשקל נוצה על טרנד הניתוחים לשאיבת שומן. מרינה, בתו של עיתונאי מפורסם, עדיין מתגוררת בדירת הוריה באפר ווסט סייד, מנסה לסיים ספר על המשמעויות התרבותיות של אופנת בגדי הילדים. וג'וליוס, הומו אמריקני?וייטנאמי, הוא מבקר תרבות מזדמן שמפרסם את מאמריו השנונים בכתבי עת כמו "הווילג' וויס", מה שמעניק לו יוקרה מסוימת אבל מעט מאוד כסף.

חדירה של שתי דמויות חיצוניות מערערת את הסדר הקיים: לודוביק סילי הוא עיתונאי אוסטרלי רב מוניטין שנשכר לייסד מגזין חדש שיסמן מהפכה אינטלקטואלית. לעומתו, פרדריק "בוטי" טאב, בן דודה של מרינה, עובר לעיר אחרי שנשר מהקולג', עם חלום אידיאליסטי להפוך לאוטודידקט עם ספרים של טולסטוי ואמרסון. הוא מוזמן להתגורר בדירתה של משפחת תווייט, ונשכר לעבוד כעוזרו של דודו, מארי, שאותו הוא מעריץ.

קלייר מסוד ילדי המלך כריכת הספר

תווייט, סילי ובוטי מייצגים גישות מתחרות באשר לתפקידו של איש הרוח. תווייט הוא ליברל מהסגנון הישן, שנושאי הכתיבה שלו אופייניים לחלוקה המוכרת בין שמאל לימין (דמוקרטים ורפובליקנים): התנגדות לעונש מוות, התייצבות לצד החלשים בחברה, ביקורת על התפקיד של אמריקה בסכסוכים בעולם השלישי. החזון העיתונאי של סילי הוא ציני, כמעט ניהיליסטי. המגזין בעריכתו אמור לצאת נגד כל מוסכמה תרבותית ופוליטית מקודשת, ואת הליברליזם של מארי תווייט הוא פוטר כרגשנות פופוליסטית. ואילו בוטי מאמין ששיח אינטלקטואלי אמור לשקף ערכים אבסולוטיים אבל גם להתבטא בהתנהגות יומיומית. כשהוא מגלה שמארי, הפטרון הנערץ, מקדם בשמחה את ההנאות שהפרסום והתהילה מעניקים לו, וגרוע מכך, מנהל פרשיות אהבים מחוץ לנישואין, העולם הנאיבי שבנה לעצמו קורס. בוטי נדחף אז למעשה בגידה מרהיב לא פחות משהוא מופרך-רק אחד ממעשי הבגידה שהעלילה מזמנת.

"ילדי המלך" נקרא לרגעים כמו רומן חניכה מהמאה ה-19 יותר "החינוך הסנטימנטלי" מאשר "תקוות גדולות" - -אבל כזה שמועשר בכל התובנות

שרק כתיבה עדכנית יכולה להעניק. והכתיבה של מסוד, שזה לה ספרה הרביעי, היא לא פחות מווירטואוזית. הספר כתוב בטון אירוני דק, שבזכותו הוא מתעלה למדרגה של סאטירה חברתית, אבל הוא חף מדידקטיות, נקי מהטפה. מסוד מצליחה לקלף מעל גיבוריה את כל המסכות שעמלו עליהן בסיוע חינוך, שאפתנות ושליטה בז'רגון, וחושפת אותם במלוא אנושיותם הפריכה. הם מרוכזים בעצמם וקטנוניים לרגעים, אבל יש בהם גם נדיבות ורצון אמיתי להתחבר לאיזה אני אותנטי. ההישג העיקרי שלה הוא באפיון הפרטני של רגע היסטורי מובחן. חוקרים עתידיים שירצו לשחזר את רוח התקופה יוכלו להתחיל כאן.

כתיבה כמו של מסוד דורשת תרגום מדויק, ובדרך כלל גרשון גירון עושה את העבודה. הבעיה היא שהוא לא מכיר את הגיאוגרפיה של מנהטן, הזירה העיקרית של הסיפור. אם היה פותח מפה היה מגלה שדאון טאון הוא לא "מרכז העיר", למשל . הדאון טאון של מנהטן נמצא, מילולית, בחלק התחתון של האי. וברודוויי, בוודאי כשהוא מתעקל לכיוון טיימס סקוור, הוא לגמרי לא "שדרה". אפשר היה להסתפק ב"רחוב".

ילדי המלך, קלייר מסוד, מאנגלית: גרשון גירון כנרת זמורה-ביתן, 496 עמ'