פנטזיה כפולה: ביקורת על "עם שתי הרגליים עמוק בעננים"

קובץ מסות חדש מנסה להסביר מדוע אין בישראל ספרות פנטזיה. בסופו של יום, הוא בעיקר מדגים את הבעייתיות הקיימת פה בכתיבת מסות

אריק גלסנר | 16/1/2010 9:58

גם למבקרי תרבות, לא רק לקוראי ספרות פנטזיה, רגעי אימה. הרגעים הללו הם הרגעים בהם נדמה לך לפתע שאתה יכול להסביר תופעה תרבותית באמצעות טיעון אחד ואף באמצעות היפוכו. למשל, ההתנגדות העזה שמעוררת עד היום הטענה של פרויד בדבר תסביך אדיפוס. האם ההתנגדות החריפה והעקבית הזו היא עדות לכך שדבריו של פרויד הם הבל הבלים, או, בדיוק להפך, שפרויד עלה פה על משהו? רגע מצמרר כזה חוויתי בקריאת קובץ המסות הזה, שמנסה לענות על השאלה המעניינת מאוד מדוע אין כתיבה של ספרות פנטזיה בעברית.

הגר ינאי צילום: אלי דסה

בין ההסברים האפשריים שמזכירים כמה מכותבי המסות מצויה הטענה שהמציאות הישראלית היא פנטסטית בעצמה, ולכן מייתרת כתיבת פנטזיה או לחלופין יוצרת רתיעה מכתיבה כזו, שתעלה למודעות את אי הנורמליות הבסיסית של המציאות הישראלית. בעניין זה גיל הראבן, במסה המכילה כמה תובנות מעניינות, מביאה ציטוט פנטסטי (במובן אחר של המילה) מהאנציקלופדיה בריטניקה מ-1911: " חלומם של אחדים מהציונים כי העברית תיהפך לשפה חיה שגורה בפלסטינה, מופרך אף יותר מחזונם להקים מחדש אימפריה יהודית".

ובכן , מציאות היפר-פנטסטית כמו המציאות הישראלית אינה זקוקה לפנטזיה או לחלופין חוששת ממנה. אבל הנה הסבר אלטרנטיבי המופיע אף הוא בקובץ: החיים בישראל קשים ומסובכים ומסוכנים מכדי להתיר השתקעות ושגייה בעולמות פנטסטיים. זה רגע הצמרמורת שהזכרתי שתוקף לעתים את מבקר התרבות: אז, רק רגע, עודף פנטזיה או עודף ריאליזם במציאות הישראלית הוא הסיבה למיעוט הכתיבה הפנטסטית בארץ? בחלוף רגע הבעתה מבין המבקר שאין סתירה של ממש בין הטיעונים, שניתן ליצור ביניהם סינתזה. אבל רציתי לשתף אתכם בקושי מקשיי המקצוע.

לאלה מאיתנו שאינם אוהדים מושבעים של ז'אנר הפנטזיה, כמו כותב שורות אלה, הקובץ החלוצי הזה מאתגר ותובע מאיתנו לתת לעצמנו דין וחשבון על הסתייגויותינו וטעמנו הספרותי. המחאה שמבטא הקובץ תובעת מאיתנו לחדד את עמדתנו או לחלופין להגמיש אותה. למשל, טענתה של העורכת, הגר ינאי, על כך שהספרות הישראלית "מנסה באופן כמעט נואש לשחזר פעם אחר פעם את מה שאנו תופסים כמציאות החיים הריאליסטית בארץ ישראל". הטענה הזו שולחת אותנו להתבונן במראה. האם כאלה אנחנו? מבקשים מהספרות שלנו לדוש שוב ושוב במציאות הישראלית המוכרת לעייפה?

נדמה לי שההתקפות על הריאליזם שבקובץ הזה תקפות לגבי סוג מסוים של ריאליזם ישראלי נרקיסיסטי ולא מאתגר. אבל יש סוג אחר של ריאליזם. הדחף לקריאת וכתיבת הסוג האחר אינו שונה בשורשו מהדחף שמוביל לקריאת וכתיבת ספרות הפנטזיה. הדחף הוא מאיסה בעולם הבנאלי, השטוח, הקשיח, המובן, נעדר הדמיון והמוכר עד זרא המקיף אותנו. הריאליזם הזה מבקש, ממש כמו הפנטזיה, להשיב את הקסם לעולם, להראות לנו שהעולם הוא מקום מסוכן, אפל, זר, עמוק, מסתורי, עתיר יופי וניואנסים. אלא שהריאליזם מהסוג הזה עושה את כל זאת בלי לחרוג מחוקי הטבע הקיימים. בכך הוא מעורר התפעלות יותר מאשר הפנטזיה.

אתגר הריאליזם הזה דומה לאתגר הניצב בפני הודיני הכבול בשלשלאות, נעול בארון ומוטבע בנהר. איך ישתחרר הודיני? איך ייעשה הנס בלי לחרוג מחוקי הטבע? ובהקבלה לספרות: איך מראים לי שהעולם מסעיר בלי לחרוג מתפיסות המדע המודרני.

אני מבכר לצפות בנס מהסוג הזה, ההודיני?י, הוא פלאי יותר בעיניי, מאשר בניסים מסוגים אחרים: גיבור שיכול לעבור בכוח המחשבה ממקום למקום, גיבורה שיכולה לנסוע לעתיד, גיבורים רואים ואינם נראים וכדומה.

עמנואל לוטם, במסה בהירת מחשבה ועתירת ידע על ההיסטוריה של הספרות הפנטסטית, מודע, כמדומה, לטענה המקופלת בדבריי כנגד השרירותיות של הפנטזיה. לכן מדגיש לוטם את העקביות הפנימית שחייב לנקוט בה כותב הפנטזיה, כפיצוי על השרירותיות הבסיסית של הז'אנר. הרבה יותר מפנטזיה, חסרה לי בתרבות הישראלית העכשווית כתיבה מסאית משובחת. הכתיבה העיונית הלא?אקדמית בעברית לוקה פעמים רבות בהיעדר יכולת אנליטית מספקת, בשימוש לא מדויק או בהיר או עקבי במושגים ומונחים, בהיעדר טיעון ברור, בהיעדר השתלשלות דיון מסודרת ומובנית. הקובץ הזה מפצה על החסר בתחום המסאות העברית אך גם מדגים את ליקוייה.

עם שתי הרגליים עמוק בעננים, על פנטזיה בספרות העברית עורכות: הגר ינאי ודניאלה גורביץ' גרף, 325 עמ'