סדרן הזיונים של דוד אבידן
מרגע פגישתם הראשונה בקפה כסית, למנחם בן ולדוד אבידן היה סידור קבוע: אבידן הוא המשורר הנערץ, בן הוא הגרופי התאב לרצות. כשאבידן רצה להשמיץ משורר אחר, בן היה הקהל. כשאבידן לא יכול היה להתאפק עד שישי בבוקר כדי לקרוא מה כתבו עליו במדורי הספרות, בן נשלח לבית הדפוס כדי לפלח עיתונים. וכשאבידן היה חרמן, כלומר - תמיד, בן גייס מתנדבות בדיזנגוף. לרגל צאת קובץ חדש משיריו, קבלו את הצדדים הפחות פואטיים של האבידניום
אמנם תמיד, לכל אורך הדרך, כתבתי שירתו את האמת, שהייתה על פי רוב נלהבת כשהסתייגתי פה ושם משירתו, היחסים בינינו התפוצצו (תמיד, זמנית). מבחינתי , היה זוהר גדול בעצם ישיבתי איתו, בעצם הנגיעה שלי במשוררות שלו (כי בעיני עצמי הייתי לא משורר, אף שהוגדרתי כ"ילד פלא", ואכן לא הייתי משורר במובן האמיתי של המושג, עד הטריפים ההם שבאו אחר כך, ובעיקר במהלכם).
הכישור העיקרי הנוסף שלי ביחסי הנעורים שלי עם אבידן, לא נעים לספר, הייתה היכולת שלי להביא לו בחורות ולהכיר לו בחורות (לא הייתי כמובן המקור היחיד). זה היה מין מצב בסיסי כזה של ציד בלתי פוסק אחרי בנות. עיתונאית תרבות מפורסמת ומצוינת אחת (לא אגיד מיהי, כמובן) יכולה לספר איך עברה פעם בנעוריה עם חברתה בדיזנגוף, ליד כסית (שתיהן היו בתולות, נדמה לי), ואני ניגשתי אליהן ממקום מושבי עם אבידן, שכנעתי אותן להצטרף לשולחן המשורר הזוהר - בלי להכיר אותן קודם, כמובן - ועוד באותו ערב היינו אבידן ואני שקועים כל אחד בהתעסקות כזו או אחרת עם כל אחת מהן כל אחד במקום אחר בדירתו. אבידן היה עם הרזה יותר, אני עם השמנה יותר. אני זוכר את שדיה העגולים והמוצקים שמזמזתי באחת מחצרות דיזנגוף, נדמה לי. ולא, לא היה זיון.
ואני לא בא לתאר כאן מעשה נועז, כמובן, אלא את סוג המעשים שבשגרה שהתנהלו בקשר שלי עם אבידן. מבקרת ספרותית אחרת (ומרצה לספרות), חדה וחכמה, יכולה לספר (היא לא תספר איך אחרי ששכבתי איתה כמה פעמים, בדירתה ניסיתי לסדר לאבידן זיון איתה. זה לא הלך, והיה בלגן. היא שנאה אותי על זה ובצדק. ושנאה את אבידן, ובצדק. אני לא מתפאר בדברים, חס וחלילה. הייתי בוסרי. הייתי חקיין. הייתי לא אני הייתי לא בסדר. אני מצטער על כך מאוד. אבל זה מה שהיה. הייתי שקוע בערפל נעורים. השנים היו שנות ה-60 והדבר העיקרי שעניין
מאוחר יותר היה גם עניין האל-אס-די, אבל לזה נגיע בהמשך. בין השאר למדתי מאבידן לקח רוחני, שאי אפשר למדוד אותו במונחים ספרותיים, כי מאבידן, שהיה משורר גאוני במיטבו, הבנתי, בין השאר, בלי שהדברים נוסחו כך בהכרח, ואולי כן נוסחו ממש כך, שמועדונים ודיסקוטקים הם על פי רוב מקומות לוהטים הרבה יותר מהספרות. גם ובעיקר במובן הרוחני.
מעבר לכך, עיקר הערך בקשר איתו היו כמובן הדיבורים שלו. חלק קטן מהדברים תועד בשיחה מוקלטת שערכתי איתו (הקלטות נמצאות אצל יותם ראובני(, והפכה לספר בהוצאת "נמרוד" (ההוצאה של יותם ראובני) מתוכה אביא אולי משפט קצר אחד של אבידן, כדגימה קטנה: "בשבילי שירה זו לא עבודה. אני מעבד תמלילים ביולוגי. כל עבודת העריכה נעשית בפנים" (הכוונה היא בתוכו. אבידן תמיד הכריז על עצמו ככותב חד-טיוטתי. אין טיוטות. מה שנכתב הוא הדבר הסופי, מיד). וגם: "מעולם לא התעניינתי בספרות במיוחד". את זה כבר ציינתי קודם.
הדבר העיקרי שאפשר לומר על אבידן ביחסים האישיים איתו הוא שהוא היה בדרן לא נורמלי, בשתי משמעויותיו של התואר "לא נורמלי". גם בדרן מפיל מצחוק וגם בדרן שחוצה את כל הגבולות. זה ניכר כמובן, מאוד, גם בשיריו, כולל הקיצוניים והדוחים ביותר שבהם, החל בשיר שבו הוא מתפאר בעלבון נוראי שהעליב מישהי בפאב (" את יודעת כמה ניתוחים פלסטיים את עוד צריכה לעבור/ לפני שתוכלי לשאול אותי שאלות כאלה?", והיא בסך הכול שאלה אותו: "תסלח לי, אתה משורר? ", כי לא הכירה אותו(, דרך השיר שבו הוא מעליב את הפנתרים השחורים: "אז אוסקוט יה חרא/ מוואדי מוסרארה/ אני השמנת/ אתה הברארה", וכלה בשיר שבו הוא מביע סוג ברור של הערצה ל"להיטלר" (להיט-היטלר"): "השפם השחור והמרובע יפצח אלף קופסאות שחורות" (תוך רמיזה לספרו של עמוס עוז, "קופסה שחורה", שהיה אז בראש רשימת רבי המכר. אבידן הבטיח לנו ש"מיין קאמפ" בעברית יהיה הרבה יותר רב מכר מזה) וכו' וכו'.
היו לו כמובן גם שירים אחרים, מדהימים ביופיים, ורק בגללם, כמובן, שווה כל האהבה אליו. אבל הוא היה בפירוש סוציומט ומופרע קשות בחלק מהתנהגויותיו ויחסיו עם בני אדם. לא רק שסיפר בהתפארות על כל מיני היתקלויות אלימות שהיו לו בנעוריו (איך החטיף אגרוף למישהו שנזקק אחר כך לאשפוז), ולא רק שהתאמן באובססיביות בג'ודו ובחיזוק אצבעות הידיים באמצעות מכשיר מיוחד (" נעים למות/ באולם התעמלות", כתב פעם באחד משיריו, עד שתרופות ההרגעה והשינה השביתו אותו באחריתו המרה), אלא שפה ושם נהג באלימות גם בחייו הבוגרים.
אני עצמי חטפתי פעם סטירת לחי ממנו באחת הישיבות המאוחרות שלנו (שנים ארוכות אחרי עיקר הקשר בינינו), בחברת עוד אנשים, בכסית. למעשה הוא היחיד שממש הספיק להכות אותי, לפני שהספקתי לברוח. אמרתי משהו שעצבן אותו, סביב השולחן, שבו ישבנו עם עוד אנשים, ופאך, פתאום סטירת לחי צורבת. היה נחמד.
לישיבות בית הקפה האינסופיות שלו בכסית, שאליהן הצטרפתי, הוא היה מגיע ב"צוללת" שלו (מכוניתו הישנה והמרופטת, מכונית אמריקנית, נדמה לי, פורד אולי), שאותה החנה מול כסית, בכפכפי אילת על אצבעות רגליו השמנמנות (זכר להיותו ילד שמן), במכנסיים קצרים וחולצה קצרה, על גופו השרירי המורזה שעוצב באימוני ספורט, ובהסתכלות בוהקת ומנומנמת על כל נערה בסביבה. בשירו "לרחוץ את המכונית ולהחנות מול כסית" הוא מתאר מישהי שמוצצת לו בפולקסווגן שהיה לו מאוחר יותר ושגם אותו נהג להחנות מול בית הקפה (ציידי החניה היו הרבה יותר סלחניים אז): " למצוץ אבר יהודי/ זה מצץ-קצץ/ ועכשיו בפולקסווגן/ זה מצץ-פצץ" - כשגמר לה בפה.
מדי יום חמישי בלילה היינו מפליגים, אני ואבידן, בטקס קבוע, ב"צוללת" שלו, אל בתי הדפוס של העיתונים, כדי להקדים ולראות את המוספים הספרותיים של יום שישי, עוד בטרם יצאו לעולם, ולראות אם מישהו הז? כיר את אבידן (ואולי אפילו אותי). תפקידי היה כמובן לצאת פיזית מה"צוללת", לגשת אל בתי הדפוס ולשכנע את הפועלים לתת לי מוסף, ואם לא לתת לי את המוסף פיזית, אז לפחות לתת לי לרפרף בו בעיניי, כדי לצוד איזשהו אזכור של אבידן או שלי, ולדווח עליו למאסטרו (סליחה, לווירטואוז).
מתוך כסית אני זוכר גם שיחה לוהטת שלו (עניין מאוחר הרבה יותר) עם לילי אבידן, מי שהייתה אשתו היפהפייה לתקופה קצרה, ושיחקה אז בסרט שצולם באילת עם אשר צרפתי. אבידן שוחח איתה בטלפון מכסית, ואני זוכר את קולו החוקר והכועס כשתחקר אותה עד כמה הרחיקה לכת בצילומי המזמוז בסרט: "הייתה חדירה או לא הייתה חדירה?", הוא שאג, פחות או יותר.
אגב, זמן קצר אחרי נישואיו באתי לבקר אותו בדירת נישואיו עם לילי. היא פתחה לי את הדלת בעירום (נדמה לי שבעירום מלא. אולי רק תחתונים) בצאתה מהאמבטיה, והזמינה אותי להמשיך את השיחה כשהיא מתרחצת. התנהגתי כאילו אני רגיל למחוות כאלה. אבידן עצמו התפשט בסרטו "מין", והדגים על עצמו צילום מהיר של שפיכה באמבטיה, שבה שהה עם צעירה עירומה אחרת. קטע בהחלט נועז לימים ההם ובכלל.
דווקא משום שחצה את כל הגבולות והיה מוכן להתנסות בכל דבר, הוא פתח לי פתח לדבר המופלא מכולם: טריפ האל-אס-די שלקחתי איתו ב-18 ביולי 1969. ישבנו באותו לילה במסעדת "24 שעות" בשרתון הישן. יכול להיות שחזרנו מדיסקוטק "מנדי'ס" (אבידן נכנס לשם בחינם והכניס גם אותי פעמיים-שלוש. שם ראיתי את אתי זבקו ואת מנדי עצמה, גיבורת שערוריית מין בריטית, רוקדות באופן מחשמל ממש, שהביא אותי לרמות אושר נדירות). הוא סיפר לי שיש לו בבית כדור אל-אס-די, שהביאה לו אמריקנית כלשהי, אם אינני טועה. זכרתי כמובן את הספר שהוציא לאור שנה קודם לכן, "דו"ח אישי על מסע אל-אס-די" שנפתח כזכור ב"שיר ילדים" (דו"ח, דו"ח, דו"ח, דו"ח/ בדירה ביקר מדוח/ הוא ביקר ונעלם/ אך מוסמך, תוקלט, תוצלם/ הו חבל חבל חבל/ על מדוח שהוכשל/ שנקלע לסתם דירה/ ונכלא שם במגירה"), וביקשתי מאוד לקחת איתו טריפ. אבידן לא הסכים מיד. לא היה לי מושג מה זה. כמה פעמים קודם לכן לקחתי חשיש ולא בדיוק הבנתי את ההשפעה שלו עליי. חשבתי, או-קיי, יהיה מין חשיש כזה. אבל אבידן הסביר לי שההבדל בין חשיש לאל-אס-די הוא בערך כמו ההבדל בין אקדח לבין נשק אטומי. לבסוף נענה, הסביר שהמחיר הוא 17 וחצי לירות (מחצית הכדור שעלה לו 35 לירות), ואז נסענו לדירתו ברחוב שמשון הגיבור 11, סמוך מאוד לקופת חולים זמנהוף (ואין משל גדול מזה למהותו של אבידן, שהיה מין שמשון גיבור וחולה באסטמה).
לקחתי את מחצית הכדור, משהו בצבע שחור-כחול, וכעבור חצי שעה בערך נפתחו בפניי השמים וראיתי מראות אלוהיים, ככתוב בספר יחזקאל. לא אחזור עכשיו לסיפור הטריפ ההוא, שכבר תיארתי אותו כמה פעמים, אבל אף פעם לא שכחתי לאבידן את החסד העצום הזה שעשה איתי. כי אלמלא הטריפ ההוא, שבו נולדתי מחדש (ומאז לקחתי עם אבידן עוד כמה טריפים) הייתי נשאר מה שהייתי ביחסים עם אבידן: מין סרסור קטן וחקייני. מישהו שיודע שירים בעל-פה, אבל יש לו מעט מאוד מודעות עצמית ומודעות מוסרית.
הטריפים ההם, בתהליך שנמשך גם כמה שנים אחר כך, הפכו את חיי. והכול בזכות אבידן חוצה הגבולות, שחצה גם את הגבול האסור של האל-אס-די (זך ועמיחי, שגם אותם הכרתי היטב, בחיים לא היו עושים את זה), וגילה לי אותו. איך כתב פעם אבידן: "מי שטקטי מדי, לא פורץ/ כי זה לא כל כך טקטי לפרוץ/ לעומת זאת, זה מאוד אסטרטגי". מאוד מאוד אסטרטגי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם