רואה בקליפים: וידאו ארט
ידעתם שמרטין סקורסזה ביים קליפ למייקל ג'קסון ושלגאס ואן סאנט יש יד בהצלחה הגדולה של הרד הוט צ'ילי פפרס? רגע אחרי שג'יימס קמרון זכה בגלובוס הזהב, נועם ורדי יצא לבדוק איזה קליפים יצרו כמה מהבמאים הגדולים בעולם הקולנוע
הבמאית: סופיה קופלה הוכיחה כבר מסרטה הארוך הראשון "חמש ילדות יפות" שבעזרת כישרון בלתי נדלה וקול ייחודי אפשר להתחמק מצל גדול כמו זה שהיה אמור להטיל עליה אביה הבמאי המופתי פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק", "דרקולה", "אפוקליפסה עכשיו"), אמא אמנית או בני דודים כמו ניקולס קייג' וג'ייסון שוורצמן.
קופלה היא במאית קולנוע מקורית ועדינה, וטביעת האצבע שלה ניכרת בכל פריים, בכל תלבושת ובכל צליל בפסי הקול של סרטיה, ועל כך היא זוכה לעטר את תמונת הדסקטופ של כל מחשב שהיה ברשותי בשנים האחרונות. נראה שווידאו-קליפים הם תחום שתמיד היה קרוב לחייה. היא השתתפה כשחקנית בכמה קליפים, ובנוסף אח שלה הוא במאי קליפים הזוי למדי ובעלה לשעבר הוא ספייק ג'ונז, שם נרדף למונח במאי קליפים, שאף גייס אותה לככב בקליפ של הכימיקל ברדרס.
מלבד "חמש ילדות יפות" ביימה קופולה גם את "אבודים בטוקיו" שנכתב בהשראת מערכת היחסים שלה עם ג'ונז (הדמות של הבעל הצלם המצליח והמעצבן נכתבה כהצדעה לאקס) ועוסק בבדידות באופן כללי ובבדידות שבתוך מערכת יחסים באופן פרטני. בנוסף, ביימה את הסרט "מארי אנטואנט" שהוא בעצם גרסה לסרט "קלולס", שמתרחשת במאה ה-18 או הוכחה לכך שנערות תמיד רצו לכייף ללא קשר לתקופה בה הן חיו.
הקליפ: המאפיינים הבולטים בסרטים של קופולה הם התעסקות באופנה, ברוח נעורים שתמיד מהולה בבדידות ועצבות כלשהי ובקשרים מיוחדים שמצליחים לקרוא תיגר על אותה בדידות. מאפיין מיוחד נוסף הוא הלוק הכללי שבעזרת צבעים ותאורה מצליח להעביר את כל אותן תחושות מזוקקות בלי צורך במילים. קופולה לא ביימה קליפים רבים אך הבולט והמפורסם בינהם הוא ל-"I Just Don't Know What to Do with Myself " של הווייט סטרייפס משנת 2003 (בגרסת כיסוי לשיר של ברט בכרך).
מדובר בקליפ שהופך שווה לצפייה בעקבות סך מרכיביו וכאן מדובר בדוגמנית קייט מוס, בעמוד ובמעט בגדים. לצורך הצילומים נשלחה מוס הדקיקה לשיעורים
בנוסף, היו שטענו כי מדובר בקליפ משפיל שנראה כאילו בוים על ידי גבר חרמן. קופולה הסבירה כי היא הוקסמה דווקא מהכוח הנשי שעומד מאחורי ריקודי חשפניות ובעיקר מהמקצועיות, האימונים הרבים והכוח הפיזי שדרושים כדי לבצע אותם אל מול גברים מזילי ריר, ושהיא רק רצתה לבודד את הריקוד והמבצעת מהשיוך שאופייני לו.
הבמאי: לועגים לי על כך אבל טים ברטון הוא הבמאי האהוב עליי, והבית שלי נראה כמו מוזיאון הנצחה לאמנות שלו כשהביטוי לכך הוא בעיקר פוסטרים של כל סרטיו, ספרים ועשרות בובות של הדמויות הצבעוניות והמרתקות אותן המציא. את סרטיו של ברטון ("המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "באטמן") אפשר לזהות מיד כיוון שיש לו טביעת אצבע אסתטית וייחודית רק לו.
הוא נוטה לעסוק בנושאים כמו מוות, בדידות ואאוטסיידריות, לקחת תמות אפלות ומקאברית ולהציג אותן בצורה הכי צבעונית ומלאת חיים שרק אפשר. ברטון לימד אותי בראש ובראשונה להסתכל על סרטיו כמו על ציור בתערוכה, ואם זה מעניין להתבונן בציור דקות ארוכות ולדמיין, זה מעניין יותר כשהוא נמצא בתנועה מתמדת.
הקליפ: בקריירה הארוכה של ברטון כאומן וכבמאי, הוא יצר וידאו קליפ אחד בלבד והלהקה שזכתה לכבוד היא הקילרס. הקליפ לשיר "Bones" יצא בשנת 2006 ועל אף שמדובר בקליפ לא רע שזכה בפרסים ובתשואות, כאשר נזכרים מי האדם שעומד מאחוריו אי אפשר שלא להתאכזב.
ברטון אוהב להצדיע ביצירותיו ולתת פרשנויות חדשות לסיפורים וסרטי אימה קלאסיים עליהם הוא גדל, ובמקום למתוח ולהפחיד הוא תמיד מוצא את הצד האנושי שבהם. הקליפ עצמו הוא כל כך טים ברטוני עד שהוא נראה יותר כאילו נעשה על ידי מעריץ נלהב של הגאון ולא על ידי המאסטרו בעצמו.
העלילה מפגישה אותנו עם הקילרס, שמנגנים ופוגשים בזוג צעיר שצופה בשלל סרטים קלאסיים ומוכרים כמו "לוליטה", "היצור מהלגונה השחורה" ו"ג'ייסון והארגונאוטים" בדרייב-אין, כאשר גם הלהקה, גם הזוג הצעיר וגם הסצינות שעל המסך זוכות לטיפול ברטוני שחושף ממה כולנו עשויים -עצמות.
הבמאי: גאס ואן סנט הוא במאי מהסוג המיוחד שמצד אחד יודע ליצור סרטים פיוטיים ועמוקים כמו "אלפנט", "פארנויד פארק" ו"איידהו שלי", ומצד שני ליצור שוברי קופות שיודעים לרצות את הקהל הרחב מבלי שהוא מאבד את קולו הייחודי כמו "סיפורו של ויל האנטינג" ו"מילק".
ואן סנט אוהב להתעסק בסרטיו באירועים אקטואליים שהסעירו אותו ובדמויות נערצות עליו, אך רק פרט לסרט "מילק", הוא מעדיף לא להתייחס לאייקונים בשמם או בדמותם, אלא להשתמש בהם כמקור השראה לסיפור. כך היה ב"ימים אחרונים" כשהקים לתחיה את בן דמותו של קורט קוביין בניסיון להבין מה עבר עליו בסוף דרכו או ב"למצוא את פורסטר" שתוהה בעקיפין בנוגע לדמותו של ג'יי די סלינג'ר שכתב את "התפסן בשדה השיפון". בנוסף, נושא ההתמודדות האישית עם הומוסקסואליות חוזר כמעט בכל סרטיו.
קליפים: ואן סנט התחיל את דרכו כבמאי פרסומות והקריירה שלו רצופה גם בווידאו-קליפים לדיוויד בואי, אלטון ג'ון ואפילו להנסון, אך הקליפ המזוהה ביותר עמו הוא לשיר "Under the Bridge" של הרד הוט צ'ילי פפרס.
הקליפ צולם בלוס אנג'לס בשנת 1992 לאחר שבסיסט הלהקה שיחק ב"איידהו שלי", והוא מורכב בעיקר מקטעי נגינה שמשולבים משכבות של ויז'ואלס שונים ומצילומים של סולן הלהקה מסתובב ברחובות העיר. למרות שהקליפ חסר עלילה כמו חלק מסרטיו של ואן סנט, הוא מצליח לגרום לצופה להרגיש את השיר ולהישאר נאמן לאווירה שהוא משדר. לאחר יצאתו הפך הקליפ לאחד המשודרים ביותר ולזכות במספר פרסים בטקס פרסי MTV באותה שנה.
הבמאי: מייקל ביי הוא במאי קולנוע טיפשי להפליא, שמצליח לעצבן כל מבקר קולנוע בעולם מצד אחד ומצד שני למלא אולמות ולבדר את הקהל פעם אחר פעם. למרות שהוא חובב סרטי אקשן אין לו בעיה גם לביים כל סרט שהוא יחשוב שבאותו רגע יכול למצוא חן בעיניכם, וכך הוא מחזיק ברשימה ארוכה של סרטים כמו "בחורים רעים", "ארמגדון", "חופשיות על הבר" ו"רובטריקים". מאפיין אחד שכן קושר את סרטיו הם ראוותנות וניסיון ליצור סרטים כמה שיותר עמוסים ובעלי לוק יוקרתי ובזבזני.
הקליפים: בעוד שבתחום סרטי הקולנוע מייקל ביי הוא שם נרדף לסרטים פשטניים וקיטשיים, בפעמים הספורות בקריירה שלו בהן בחר לביים וידאו-קליפים מוזיקליים, הוא קצר תשואות וגרם לכמה שירים שמראש לא נועדו לגדולה להפוך לסיפורי הצלחה.
הקליפ הבולט ביותר בקריירה שלו הוא זה של מיטלוף משנת 1993 לשיר "I'd Do Anything For Love", שגם הוא, כמו סרטיו, בומבסטי במיוחד ומשתמש בסיפורים כמו דרקולה, היפה והחיה ופאנטום האופרה כמקור השראה. הקליפ עמוס בעלילה, אבל רק נזכיר שמעורבים בו מיטלוף בתפקיד מפלץ מעורר אימה שחי בטירה, חקירה משטרתית ופשיטה על אחוזתו, ניפוץ מראות, מיטה מעופפת ואפילו סוף טוב.
קליפ נוסף ואהוב עליי במיוחד שביים ביי הוא לשיר "(Falling in Love (Is Hard on the Knees" של אירוסמית' משנת 1997. הקליפ הצבעוני והמקפיץ הזה לא מזכיר אף סרט או יצירה של ביי וחבל כי הוא נותן רמז מה הבחור הזה היה יכול להיות אם הוא לא היה עושה סרטים שכל כך מנסים לרצות את הקהל.
הבמאי: מרטין סקורסזה הוא במאי מהסוג הישן שעדיין מתהלך בעולמנו וממשיך ויוצר. בקריירה הארוכה שלו הוא יצר עשרות סרטים שבעיני רבים נחשבים ליצירות מופת. המוטיב החוזר בכל סרטיו הם דמויות של גברים קשוחים ומסתוריים, סגידה לעיר ניו-יורק, שימוש בסמלי הכנסיה והנצרות והרבה הרבה רחובות אלימים שמתקיימים בשלווה לצד ובתוך שגרת העיר הלא אלימה כביכול.
סרטיו הבולטים הם "השור הזועם", "נהג מונית", "פסגת הפחד" ו"השתולים", שזיכה אותו לראשונה באוסקר, וכפי הנראה רק מתוך הצדעה לפועלו ומתוך רחמים.
הקליפ: תחום המוזיקה אינו זר לסקורסזה והוא התעסק בו בדרכים שונות במהלך הקריירה שלו, בין היתר בהפקת DVD המתעד הופעה של הרולינג סטונז ובסרט דוקומנטרי על בוב דילן, אבל וידאו-קליפ מוזיקלי בבימויו יש רק אחד, ואם תשאלו את הבמאי השחצן הזה הוא יגיד לכם שהקליפ אותו ביים לשיר "Bad" מייקל ג'קסון הוא בכלל סרט קצר.
אורכו המלא של הקליפ/סרט הזה הוא 16 דקות, והוא נעשה בהשראת מקרה בו נער בן 17 מהארלם נורה למוות על ידי שוטר. בגרסה הארוכה, אותה אפשר למצוא לצפייה ברשת, ג'קסון מגלם בחור צעיר בשם דריל שזה עתה סיים את לימודיו בבית ספר פרטי וחוזר לעיר הולדתו, וכאשר הוא חובר לכנופיה הישנה שלו הם טוענים שהוא השתנה והוא צריך להוכיח להם שהוא עדיין רע כמו שהיה.
אחרי עוד קצת התגרויות מצד חברי הכנופיה, הקליפ עובר משחור-לבן לצבעוני, וג'קסון עוטה לפתע מעיל עור ולוק קשוח. זה הרגע בו הקליפ המוכר מתחיל כאשר בדומה לנקודות ציון רבות בקריירה שלו, ג'קסון מוכיח לנו שאפשר להיות קשוחים ומאיימים בעזרת תנועות ריקוד ותנועות אגן אוטומטיות בלבד.
מכירים עוד קליפים של במאי ענק שהושמט בצורה פושעת מהמדור? תנו קישור בטוקבק והצילו את כבודם. ראיתם קליפ מדהים ואתם לא יכולים לשמור אותו לעצמכם ? כתבו לי למייל שמופיע למעלה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם