ביג בן: ברית אחים
כשערביי ישראל יידעו עברית כמו פותנה, הם יהיו ממש חלק מאיתנו, וכשהם יהיו נחמדים כמו פותנה, יהיה הכי קל בעולם לעשות איתם שלום. וגם: למה ל"עג'מי" לא מגיע אוסקר. מנחם בן עם תובנות השבוע
"עג'מי" הוא כבר מועמד ברשימה המקוצרת לאוסקר, והדיבה הנוראית על ישראל מתעצמת, כמובן. איזו דיבה? הדיבה הנובעת מעצם הסרט האינפנטילי, הפשטני והגס הזה, ומהותו הדוחה. כי מי שלא ביקר בישראל, וכאלה
- למדור הספרותי של מנחם בן
מי ירצה לבוא למדינה כזו? מי ירצה אפילו לטייל במדינה כזו? אני עצמי רציתי לצאת מהסרט כעבור כמה דקות, אבל נלכדתי באולם, וסבלתי מכל דקה בערך. אבל אני מבין ששופטי האוסקר הם טיפוסים בסגנון מאיר שניצר, שחשב שזה סרט גדול. או בסגנון השופטים הישראליים בכלל שזיכו את עג'מי בפרס אופיר, כי הוא פח הזבל של החברה הישראלית, ושלחו אותו כמועמד הישראלי לאוסקר. מגיע לנו, כי אנחנו מגעילים. ולכן מגיע לנו אוסקר פח זבל (למי שזוכר את "רחוב סומסום") על סרט הזבל הזה. מה לעשות. אני במיעוט בעולם הזה.
אני באמת חייב התנצלות לאראל סג"ל אם השתמע מדבריי על האופציות הטלוויזיוניות המועדפות עליו (על פני "האח הגדול"), כי הוא לא אוהב חס וחלילה את פליני או את אלתרמן או את אלן רנה (רק אידיוטים לא אוהבים את אלתרמן ופליני ואלן רנה, וסג"ל הוא בחור חכם). כל מה שבאתי לומר הוא כי בפועל, בחיים הטלוויזיוניים עצמם, האלטרנטיבה ל"האח הגדול" היא לא אלתרמן, אלא עוד כדורגל מבהם ובהמי, למשל, או עוד "הבורר" הנחות או "הסופרנוס" הסאדיסטי, העלוב והמנופח (המצופה ברוטב פסיכולוגיסטי), או עוד תוכניות אוכל משמימות ותפלות עם חיים כהן (כולן תוכניות דוחות בעיניי).
ואגב, אני משחק כדורגל לא רע, כפי שסיפרתי לא פעם, ושניים מהילדים שלי (אחרי שלימדתי אותם לשחק) היו פעם שחקנים מצטיינים בעירוני אשדוד ילדים. תמיד אמרתי שכדורגל הוא משחק נפלא לילדים, אבל אנחנו לא ילדים, סג"ל. ומה לעשות שאוהדי הכדורגל בכלל, ואוהדי בית"ר ירושלים בפרט (כולל השחקנים), נראים ונשמעים הרבה הרבה פחות איכותיים מרוב משתתפי "האח הגדול". שום אלבר קאמי, שסג"ל נתלה באהבת הכדורגל שלו, לא ימחק את בושת היציעים בטדי.
כמומחה בשכר לענייני "האח הגדול", תרשו לי לתרום לכם כמה תובנות בסיסיות על שלושה מהמשתתפים:
1. פותנה - הרבה יותר משוכללת, מעודנת ויפה מכפי שעשו אותה ב"ארץ נהדרת". המועמדת השנייה אחרי אלירז לזכייה. מוכיחה כי הטעות הגדולה ביותר שעשינו ביחס לערביי ישראל היא שהרחקנו אותם מהעברית. כי כשהם יודעים עברית כמו פותנה, הם ממש חלק מאיתנו, וכשהם נחמדים כמו פותנה, הכי קל בעולם לעשות איתם שלום.
2. גואל פינטו - הדמות הטלוויזיונית הכי מרתקת בבית "האח הגדול", גם אם הוא יותר מדי מבוגר ויותר מדי חולני מכדי לזכות. הבנות המסמסות לאלירז (והן הרוב) לא יסמסו לאיש הבלתי סקסי בעליל הזה
3. עדנה - נוראית בעמדות האנטי ישראליות שלה וחסרת חן באופן בסיסי, אבל חכמה מאוד בהרבה מובנים אחרים. היטב לכדה בחולשותיהם את ארז, שרה ותומר ("הבן שלי הרבה יותר יפה ממך, ואף פעם לא אמר שהוא יפה"). מוכיחה שאינטלקטואלים כמוה וכמו גואל הם עם טלוויזיוני מעניין מאוד, גם בתוכניות לכל המשפחה.
מילא שהמשטרה שלנו (שדווקא הצטיינה בלא מעט פענוחים בזמן האחרון) מגלה שוב ושוב סוג מסוים של טמטום ראשוני בזירות הפשע והתלונה, ומפריחה לחלל האוויר התקשורתי, באמצעות מפקדי שטח שונים, כל מיני השערות דביליות לגמרי, כגון ההשערה שהרצח הנוראי של ששת בני המשפחה בראשל"צ בוצע על ידי האם הנרצחת המבוגרת, או כגון ההנחה המטורפת שמטפל פיליפיני אנס ישיש בן 80 (שתיהן השערות שהופרכו כמובן כעבור זמן קצר).
אבל למה התקשורת שלנו משתפת פעולה עם השערות ההבל האלה? אין לעורכים שכל משלהם? אין להם עיניים רואות ולב בוחן? למה להפיץ טמטום בלי להעביר אותו בקרה נמרצת מבעד לביקורת התבונה הבסיסית שלנו? או שאין לנו תבונה?
נמאס: "מונית הכסף"; יימאס (כשיחזור): "אחד נגד מאה"; מאוס: הפרסום ל"לא תיכנס למוסך". כמה אפשר?!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם