יום עצוב לדגי הבננה
ג'יי. די סלינג'ר, האיש שעליו נבנתה דמות הסופר המתבודד, הנרקיסיסטי, שקובע את מסלול חייו תוך התעלמות מסוכנים, קוראים או נשים, מת. מעין זיגדון על הסופר שהפך לסמל
בשנות ה-70, כשהיה בן 50, היתה לו מאהבת בת 18, כתבת של מגזין הנוער "סוונטין". ג'ויס מניירד, הילדה שהצליחה במקום שבו נכשלו נשים אחרות, ניסתה כל חייה להיות סופרת, אך ההישג הגדול שלה היה ונותר עשרה חודשים שבילתה במחיצתו של הסופר המתבודד, וספר זיכרונות על התקופה. הדברים שלמדה שם, עד שביקשה ממנו לעשות לה ילדים, הספיקו לה כנראה לחיים שלמים. לרגעים דמיינתי שמעולם לא היה קיים באמת. איזה סופר אחר, נאמר טרומן קפוטה, המציא את סלינג'ר כדמותו של היוצר האולטימטיבי: מיוסר, גאון, חד פעמי.
עכשיו תהפוך קורניש לאתר עלייה לרגל. כאן חי את מותו ואת בדידותו ג'יי. די סלינג'ר, הסופר שנמנע בכל כוחו מהתרבות האמריקאית, ועיצב אותה בלי להתכוון. 250,000 עותקים נמכרו מדי שנה מ"התפסן בשדה השיפון". בתו של סלינג'ר, מרגרט, מעידה שהיה לו חבר אחד. האיש פרסם רק ארבעה ספרים בימי חייו, ותתקשו למצוא אדם שלא קרא אחד מהם: התפסן, כמובן, תשעה סיפורים קצרים ובהם הבננה-פיש, "פראני וזואי" ואוסף נוסף של נובלות.
ג'יי די. סלינג'ר
צילום: אי-פי
כשיצא, היה "התפסן" ספר מעורר מחלוקת שיש להדירו מספריות. אמרו בו מילים מחרידות כמו "פאק" ובני נוער ניסו לצאת נגד החברה המחניקה שניסתה לאלף אותם. זה היה ב-1951. מאז, ויודע כל תלמיד ישראלי שנאלץ להתמודד עם הגרסה הישראלית הדקיקה, בעטיפה כחולה וצהובה, הפך הספר המסעיר ו"הדפוק" לחומר לימוד. החברים האחרונים של סלינג'ר היו תלמידי תיכון: את אחד הראיונות הבודדים בחייו העניק לתלמידת בית ספר תיכון באזור מגוריו. אחרי הפרסום ניתק כל קשר עם בית הספר.
כריכת הספר
אחרי שירה בלנון, ליד הגופה המדממת, שלף את הספר וקרא בו עד שהגיעה המשטרה. בבית המשפט, לפני גזר דינו, הדבר היחיד שהסכים למסור היה ציטוט מהספר. "בכל אופן, אני מדמיין את הילדים הקטנים האלה משחקים איזה משחק בשדה השיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים... אני רק רוצה להיות התפסן בשדה השיפון וזה. אני יודע שזה משוגע, אבל זה הדבר היחיד שאני באמת רוצה להיות" (תרגום חופשי). וסלינג'ר? נדמה שהוא רצה להיות כלום. יוגיסט מושבע שניסה גם סיינטולוגיה, סלינג'ר רצה להיות נטול אגו, חופשי ממחויבויות חברתיות. בכל פעם שניסה להפוך לחלק מהחברה שחנקה אותו - למשל כשהתחתן והביא לעולם ילדים - הוא הרגיש שנכשל וחדל.
סלינג'ר סירב להיות יותר מפורסם ממה שהוא. הוא לא הרשה לעבד את הספר לסרט, הוא תבע את מי שניסה לכתוב ספר המשך
ולא התראיין לשום מקום מאז 1980. אבל התרבות הפופולרית שברה אותו, והפכה אותו לאחד הסופרים המפורסמים ביותר של המחצית השנייה של המאה ה-20. "נהג מונית", "הניצוץ", "שדה החלומות", "אנני הול", "ג'רי מגווייר", "תיאוריית הקשר", "ראשמור", "השעה 25", "פלזנטוויל", "הצלצול הגואל", "אבא אמריקאי", "דילברט", הכי גאים שיש", "צער גידול בנות", "בנות גילמור", "רוזאן", "הסימפסונים": תעבירו ערוץ ותיתקלו בהולדן קולפילד ובפרשנות כלשהי על דמותו וצעדיו בניו יורק.
בעצם, בסירובו של סלינג'ר להיכנס לתבנית נראטיבית כלשהי, הוא איפשר לעולם התרבות לעשות בו כרצונו. סלינג'ר נותר נקי - כל דבר שנאמר עליו היה בגדר פרשנות או ניחוש - והוא יכול היה להמשיך לחיות את חייו כפי שדמיין אותם בעצמו. אם היה חי היום, כמו קורמק מקארתי למשל, ייתכן שהיה מתקשה יותר להתבודד כך. אולי גם הוא היה נכנס למועדון הספרים של אופרה וינפרי ומשתכנע להתראיין בתוכניתה.
אבל הוא חי בתקופה משלו, בזמן משלו, בעולם משלו, ובגיל 91 מת, בביתו שלו. האיש שעליו נבנתה דמות הסופר המתבודד, הנרקיסיסטי, שקובע את מסלול חייו תוך התעלמות מסוכנים, קוראים או נשים, מת. בשיבה טובה, צלול. כנראה לא שכח עד מותו את כל הדברים שהתחייב לזכור בפראני וזואי, בסיפורים הקצרים, בתפסן. עכשיו ננסה לזכור בשבילו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם