מותו של מורד
ג'יי.די סלינג'ר, מגדולי הסופרים של המאה ה-20, הלך לעולמו והותיר אותנו עם תהייה גדולה: לאן הולכים הברווזים כשהאגם קופא. סופרים ישראלים, שסלינג'ר נגע בכולם, נפרדים מהיוצר שהמינוריות שלו העידה על תהום אינסופית של רגשות
ג'יי. די. סלינג'ר היה קוסם: מלך האנדרסטייטמנט והבדיחה הסרקסטית. הוא היה רגיש בצורה כמעט מוגזמת וכמעט תמיד הצליח תמיד בכמה משיכות מכחול לצייר תמונה עשירה ומלאת חיים. וכמו כל קוסם טוב, סלינג'ר ידע גם להיעלם.
הוא פרסם סיפורים קצרים עוד בראשית שנות ה-40. חלקם זכו לשבחי המבקרים, אבל אף אחד מהם עוד לא הקנה לו את הסטטוס האיקוני שלימים ליווה את שמו. כל זה השתנה עם "התפסן בשדה השיפון" ב-1951. מהרגע שבו הודפס לקח כמעט שלוש שנים עד שהפסיק להופיע ברשימות רבי המכר. הוא הפך לפרט חובה בקרב בני נוער מתוסכלים והכתיב התנהגות של דור שלם, אחר.
אבל כמו בכל סיפור הצלחה, ההמשך לא היה כל כך פשוט. בפרסומים הבאים שלו התחיל סלינג'ר לשלב נושאים קצת פחות קונבנציונליים שהפכו קרובים לליבו. ההתעניינות שלו בפילוסופיות המזרח הרחוק - במיוחד זן-בודהיזם - ניכרת בכתיבה שלו. הדמויות שלו מוטרדות מביטויים של אגו, אבל באותו הזמן לא חפות מהתנהגות כזאת בעצמן. הן ביקורתיות להחריד, חכמות להחריד, והסתירה הזאת מעוררת בהן מחשבות על פרישה מהחברה.
אולי זאת הייתה החוויה של סלינג'ר עצמו: ביקורתי להחריד, מבריק עד אימה, הוא עבר לגור בבית מבודד בניו המפשייר, וקבע את חדר עבודתו בבונקר שבנה בחצר האחורית.
הוא הפסיק לפרסם עבודות ב-1965, ובסופו של דבר נעלם כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית, למעט עיתונאים אמיצים שיצאו לחפש אותו, וכותבים נלהבים שרצו ברכה מהנביא שלהם. אנשי העיירה שבה חי מספרים שהיה יוצא רק כדי לאכול את ארוחת הצהריים שלו במסעדה מקומית. מי שהעז וניסה ליצור קשר הסתכן: היו שמועות על עיתונאים שחטפו אגרוף.
קשה לומר מתי נראתה הדמות שלו יותר סמכותית, בשנים שבהן עוד פרסם יצירות מהפכניות, או בצל החלל המסתורי שהותיר אחריו כשנעלם. קשה גם לנחש איך ישפיע המוות שלו על התדמית והמורשת שהותיר. הדבר היחיד שבטוח הוא שהטקסטים שלו נגעו במיליוני אנשים, ואולי אף השפיעו על חלקם. ביקשנו משלושה סופרים ישראלים לספר על המפגש שלהם עם סלינג'ר.
"סלינג'ר הוא אחד הסופרים שאני הכי אוהב. תמיד כששואלים אותי על סופרים שהשפיעו עליי הוא נמצא בין ארבעת הראשונים. הוא מיוחד בעיני כי הוא לא פירסם הרבה דברים, אבל כמעט כל מילה שהוא כתב היא במקום - במיוחד בסיפורים הקצרים שלו. אין עוד הרבה כאלה.
מה היה המפגש הראשון שלך עם הכתיבה של סלינג'ר?
"אבא שלי נתן לי את 'התפסן' בגיל 14, ומאז קראתי אותו כמה פעמים בשתי השפות. אחרי זה היה לי עוד מפגש משמעותי עם הכתיבה שלו כמתרגם. המעניין הוא שברוב המקרים, בסוף חווית התרגום אתה פחות אוהב את הספרים שעליהם עבדת, כי אתה רואה את הפאשלות והדברים המיותרים ומכיר כל מילה. אבל עם סלינג'ר זה לא קרה. להפך: אחרי שתירגמתי אותו רק הערכתי אותו יותר. זה קרה לי רק עוד פעם אחת עם פיליפ רות'".
"הפגישה הראשונה שלי עם הכתיבה של סלינג'ר הייתה כשהייתי מאוד צעיר, בן 13 או 14. זה קרה בזכות המורה הפרטית שלי לאנגלית, שהייתה דווקא גברת בריטית מבוגרת. היא הכריחה אותי לקרוא את הספר הניו יורקי החצוף הזה ברגע שראתה מי אני: נער פוחז. היא כיוונה נכון. ברגע שהתחלתי לקרוא את הספר על האנגלית היומיומית הפשוטה והגישה שלו, והטון הזועף שלו הרגשתי שהוא מדבר אלי, כי באמת הייתי הקלישאה של נער מורד. באותו הרגע עוד לא הבנתי שמדובר ביצירת מופת, כי כילד אתה לא מבין יותר מזה. האיכות של היצירה הזאת כמשהו על-זמני התגלתה לי רק ככל שעברו השנים".
מהי ההשפעה העיקרית שלו על הכתיבה שלך?
"בסדנאות הכתיבה שאני מעביר אני משתמש בהמון דוגמאות מהספר הזה. הוא ספר לא מתחכם - גם עם חוקי הז'אנר וגם מבחינת סגנון הכתיבה שלו. המשפט הראשון אדיר בעיניי: הולדן, גיבור 'התפסן בשדה השיפון', הולך לעשות לנו טובה ולספר לנו על עצמו. הרי מי הוא? סתם ילד. המשפט הזה אומר שאם אתה רוצה משהו, תבעט במי שמחזיק אותו, ואם אתה רוצה שמישהו יקרא את הסיפור שלך, תגיד לו לא לקרוא אותו.
"גם מבחינת הדמויות: מה שיפה בדמות של הולדן קולפילד זה שכל אחד יכול להזדהות איתה. גם הילד השקט והדיכאוני של הכיתה שיושב בצד, אבל גם החננה שמכין שיעורים אפילו אחרי שהם נגמרו.
"בסך הכל מדובר בסיפור פשוט של בחור פשוט, ואין בו מאורעות מיוחדים. הוא ספר מאוד מינורי ולכן קל מאוד להתחבר אליו מבחינה אנושית. כל אחד יכול לעלות על הרכבת הזאת שנקראת הולדן קולפילד, בגלל שסלינג'ר הצליח לרקוח דמות שמייצגת את תהליך החניכה וההתבגרות. ההשפעה של הספר הזה ניכרת עד היום, ולדעתי זה לא סתם שהוא הפסיק לכתוב זמן קצר אחרי. אבל יש בי חלק עיקש שרוצה לזכור את ה'תפסן' כחוויה תרבותית אדירה ולא רק כבית ספר לכתיבה".
המוות של סלינג'ר יהפוך אותו לאפילו יותר מפורסם?
"אחרי מוות של אמנים גדולים כמו סלינג'ר יש איזו נטייה להתייחס לזה כמו אל מות קדושים. כולם פתאום נהפכים למעריצים, אבל תכלס כולם זזים בחוסר מנוחה וזוכרים שזה איזה משהו שהם למדו בתיכון. אני חושב שקולפילד היה מקבל את העליהום המחבק ונוטף דמעות התנין הזה בפנים חמוצות. הוא בטח היה בורח לאיזשהו מקום לשלושה ימים וחוטף שחפת. וסלינג'ר בטוח לא היה מקבל את זה בברכה.
"אבל בעיקר מצערת אותי העובדה שסלינג'ר הפך להיות קונספט, ולא אדם. מצד שני, אני חושב שיש איזושהי תחושת הקלה והשתחררות מהולדן. עד כמה שזה אבסורד, הוא הפך לסימבול של המורדים, וזה שיש למורדים סימבול זה כבר בעיה - זה אומר שהאנרכיה של הולדן נכשלה. בעצם הפיכתו לאייקון, הולדן קולפילד מעל בתפקידו בעל כורחו. עכשיו הוא יוכל להפסיק להיות רעיון ולחזור להיות הילד שאיבד את ציוד הסיף של כל הקבוצה".
"אני אוהבת בעיקר את הסיפורים הקצרים של סלינג'ר, ומתוכם במיוחד את 'הדוד וויגלי בקונטיקט', שנכתב על שתי חברות שלכאורה יש להן יום סבבה, מושלם. הן יושבות בבית, משתכרות ומקשקשות על החיים. אחת מתעסקת באיך שהיא נראית, השנייה בליפסטיק שלה. אבל לאט לאט יוצא העצב שחבוי בשתיהן והן מבינות שהחיים שלהן ריקים. אחת נזכרת בבחור שהכירה שנתן לה לצחוק ולהיות מי שהיא באמת - ומאז לא הייתה לה עוד קרן שמש כזאת בחיים. לפעמים כשאני יושבת עם חברות יש לי ממש פלאשים מהסיפור הזה - ההשפעה שלו עלי הייתה עד כדי כך גדולה".
את מרגישה שהייתה לסלינג'ר השפעה גם על הכתיבה שלך?
"פעם חשבתי שיש לו השפעה על סגנון הכתיבה שלי, אבל היום אני מבינה שזה מגוחך. סלינג'ר כותב מאוד יבש, ועם המון סבטקסט - צריך לקרוא אותו מאוד לעומק.
"אם קוראים אותו בתשומת לב שמים לב שהוא נמצא במקום הרבה יותר עמוק מהעולם היומיומי שאותו הוא מתאר. למשל כמו בסיפור 'יום מושלם לדגי בננה', שבסופו הגיבור סימור, מתאבד. אם לא קוראים את הסיפור הזה, שלכאורה מתעסק בדברים יומיומיים, לעומק - אי אפשר להבין את הסוף שלו. בסגנון שלו גם בולט שהוא אוהב את השפה המדוברת והוא נותן לך לנסוע על אוטוסטרדות של דיאלוגים - דרך זה הוא בעצם נותן לך לחוש את הדמויות.
"לעומת זאת, מבחינה תוכנית, אני חושבת שההשפעה שלו מאוד ניכרת בכתיבה שלי. למשל ב'מכונת הנצח של אלכס', ישנה גיבורה עם עולם פנימי עשיר שהמערכת גורמת לה להשתגע. כמו אצל סלינג'ר עצמו וחלק מהדמויות שלו - זה קורה בצבא. הדמויות האלה הן בדרך כלל בעלות עולם פנימי מאוד עשיר, ונמצאות בתהליך של חיפוש בעולם שמאוד מנוכר להן. בגלל שאף אחד לא מבין ללב הדמויות הן נידונות להשתגע. אני מנחשת שזאת גם החוויה האישית של סלינג'ר - וזאת חוויה מאוד עצובה ומעצבת. אבל לדעתי הכתיבה על הנפשות הרגישות שנכנסות למגרסת הבשר של המערכת - במיוחד הדור שנפל על מלחמת העולם השנייה - היא סוד ההצלחה שלו".
מה את חושבת על זה שסופר כל כך חתרני הצליח לבסס את עצמו ברשימת הספרים הנלמדים בתיכונים?
"זה משמח אותי. לדעתי זה צדק פואטי. יירשם לזכות המורה שלי לספרות, כרמלה, שהיא נתנה לנו לקרוא את 'יום מושלם לדגי בננה'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם