ביג בן: מאמא מיה
רק לפותנה מגיע לזכות בגמר "האח הגדול". היא הכי ישרה, הכי צלולה, הכי הוגנת, הכי מאמינה, ובעיקר הכי ישראלית בעבריות שלה. למנחם בן זה מזכיר בעיקר את העוול הגדול שעשינו לערביי ישראל
אני מבין כבר (כולם מבינים כבר) שאף אחד לא יצליח כנראה לחסום את ניצחונו הוודאי של אלירז בגמר "האח הגדול". בכל זאת, מרגע שאלירז הבטיח השבוע לגואל, על פי דרישתו של גואל, כפי שצפינו בערוץ 20, "לישון איתו כפיות" אם שניהם יגיעו לגמר, "ולהתנשק איתו צרפתית" אם שניהם יהיו בשני המקומות הראשונים - אין שום סיכוי שאצביע לאלירז או לגואל.
- לטור הספרותי של מנחם בן
למי כן? מבחינתי, רק פותנה. הכי ישרה, הכי צלולה, הכי הוגנת, הכי מאמינה, ובעיקר הכי ישראלית בעבריות שלה (העברית שלה מצוינת, עם כל השיבושים הקטנים). וכמה שני הילדים התל אביבים שלה (כפי שראינו בהולוגרמה) הם ישראלים עבריים מושלמים, מדברים עברית מושלמת
וכל זה מזכיר לנו את העוול הגדול שעשינו לערביי ישראל כשסגרנו אותם בבתי ספר ערביים, כפינו עליהם עברית עילגת, וכך מנענו מהם את ההשתלבות המוחלטת בישראליות, שהיא ההשתלבות המוחלטת בעבריות. אולי לא מאוחר מדי. לכן, רק פותנה.
ומעניין לעניין באותו עניין: התקשורת החמיצה לגמרי את הסיפור השערורייתי העיקרי, שהיה כרוך בעזיבתה של עדנה את בית "האח הגדול". כי מה סיפרה לנו עדנה? היא סיפרה כי כבר הייתה על שולחן הניתוחים (!) ועמדה לעבור ניתוח מוח (!), הכרוך מטבעו בנזקים כבדים (!), כי רופא כלשהו ומערכת רפואית כלשהי קבעו שיש לה גידול ממאיר, וכי אם לא תעבור את הניתוח, היא תמות.
אבל עדנה, בהברקה אישית גדולה, פשוט ניתקה את האינפוזיה, ברחה מחדר הניתוחים ומבית החולים, והלכה לרופא אחר, שקבע שאין כל סכנה בגידול הידידותי הזה, וכי תוכל לחיות איתו בשלום, ואין צורך בשום ניתוח. זוהי חשיפה שערורייתית של מצב שערורייתי במערכת הבריאות המנתחת אנשים לחינם, פוצעת אותם, קוטלת אותם, והכל לחינם. מתוך תאוות נתיחה בלתי מרוסנת ושערורייתית מאין כמוה. ודווקא על זה התקשורת לא אמרה מילה.
אני עצמי, אגב, סיפרתי סיפור דומה להפליא בבית "האח הגדול" (על חמותי הנפלאה, רחל רן, מנוחתה עדן, שעמדה לעבור לפני 20 שנה ניתוח מוח מיותר לגמרי אצל פרופ' שליט בהדסה. אני הצלתי אותה מזה). יכול להיות שעדנה הקשיבה והפנימה?
עולם האמנות והמסחר באמנות שוב הוכיח את הטירוף ואת הטמטום האינסופיים שלו, כשמיליונר אוויל כלשהו קנה פסלון ארד של ג'קומטי ב-104 מיליון דולר, הסכום הגבוה ביותר ששולם אי פעם בעבור יצירת אמנות.
מדובר בפסלון בשם "האיש ההולך", שבו נראה פוסע איש אנורקסי (זה כנראה עיקר הקסם). התמימים והטיפשים חושבים ודאי שהפסלון הזה כשלעצמו שווה, נניח, אם לא 104 מיליון, אז לפחות 50 מיליון, ואם לא 50 מיליון, אז לפחות חמישה מיליון. אבל האמת היא שכשלעצמו, כאמנות, הוא לא שווה יותר מאינספור פסלונים אחרים ומאינספור יצירות אמנות אחרות.
בעיניי, אגב, הוא די נטול קסם. וכדי להבין את המשל: שלושה ציורי כלניות ישראליות של סיגי קזז (נכון שלא שמעתם עליה?), התלויים אצלנו בבית, ומחירם כמה מאות שקלים, יפים בעיניי הרבה יותר מהחמניות של ואן גוך.
וקצת באותו עניין: ראיתי בערוץ 8 במסגרת הסדרה "גיבורי תרבות" את הסרט המעניין על מאיר ויזלטיר שעשתה סיון ארבל. סרט בהחלט שווה על דמות בהחלט שווה. לא משנה שוויזלטיר טועה טעויות בסיסיות, ולא מבין הרבה דברים (למשל, את אלתרמן). ומצחיק לראות שוויזלטיר, עדיין, אחרי כל השנים האלה, לא למד להיות נדיב, ואפילו את הקציצה שהוא מציע לבמאית, בין הקציצות שעשה ואכל לעיני המצלמה (היה קצת מגעיל לראות), הוא מציע לא על צלחת, אלא מתוך האצבעות שבהן הוא אוחז בקציצה המוצעת ושואל: "רוצה?". ככה נותנים קציצה?
אז זה מייקל לואיס ב"רוקדים עם כוכבים". או-קיי. אבל אני הייתי בעד איציק כהן, כמובן. כי מה שקובע הוא החן של התנועות, משהו שבא מן הנפש. קוביות זה משהו הרבה יותר מרובע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם