ראשי » רייטינג » ספרות

נעורים למרות הכל: ביקורת על "הגן של פינצי-קונטיני"

הקריאה ברומן ההתבגרות "הגן של פינצי-קונטיני" טעונה בטרגדיה שנחתה לאחר העמוד האחרון. יצירה שמוכיחה עמידות אמנותית

לעתים אני נהנית מן הפערים שהותרתי במפת הקריאה שלי. ההנאה מקריאת ספרים שפספסתי לפני שנים מתעצמת עתה, כשהם יוצאים לאור בתרגום חדש או מחודש. אני שמחה שלא קראתי בעבר את "הגן של פינצי-קונטיני".

התרגום העברי הראשון שלו (בידי ראובן קריץ) ראה אור ב-1972, ואין לי ספק שהיום אני רודה מהספר את דבש הספרות בעונג שתחילת שנות השבעים לא היו מספקות לי. אם יש נחת בהתבגרות (הזדקנות, אם לדייק) היא מצויה בשכלול כישורי הקריאה. אותם כלים המנגנים בך כתזמורת סימפונית כשאת קוראת ספר טוב. "הגן של פינצי-קונטיני", למשל.

ג'ורג'ו בסאני (1916-2000), סופר ועורך יהודי איטלקי, כתב את הרומן האוטוביוגרפי כעשרים שנה אחרי שהדברים התרחשו. כשהקורא מגיע אל תולדות יחסיו עם משפחת פינצי-קונטיני הוא יודע, הוא חייב לדעת, שבני המשפחה נרצחו בשואה שבאה אחרי ימי התום - לכאורה הנפרשים כאן. הקריאה ברומן ההתבגרות הרטרוספקטיבי הזה טעונה בטרגדיה שנחתה לאחר העמוד האחרון.

הזוועה צוברת תאוצה בדרכה אל הבית האריסטוקרטי שבפרארה. הגזירות שהטיל השלטון הפאשיסטי מפעפעות ברחובות שהנער בסאני מטייל בהם על אופניו בדרכו אל שער הגן של משפחת המעלה היהודית. דור ההורים מאזין לחדשות בתחנות זרות, והצעירים קוראים עיתונים. הם יודעים שהעולם סוגר עליהם. ובינתיים הם משחקים טניס, מקנטרים זה את זה, והנער מתאהב ללא תקווה בנערה.

בשעת ההתרחשות בסאני היה כבר מעורב בפעילות אנטי-פאשיסטית, אך הוא אינו מתייחס לכך בספרו. לא זה הנושא. הנושא הוא התבגרות, נעורים למרות הכול, שמחה קיצית של צעירים המדחיקים את בשורת האימה בסתיו 1938. בסאני שוזר אל תוך קורות אהבתו למיקול את יחסי המעמדות בקרב הקהילה היהודית בפרארה, את חיבוטי הסטודנט שהיה, ואת הקשר העוברי שלו לעיר, שאת שמות רחובותיה וגניה וחומותיה הוא לש כמי שמבקש לשמר אותם.

הקולות המבהילים הבאים מבחוץ, ואף עולים לדיון בין שתיית מיץ פטל לעישון מקטרת, מעסיקים את הצעירים כנושא שנוח לשוחח עליו, בניגוד לענייני רגש, שעליהם לא מדברים. וגם

על מחלות לא מדברים. אלברטו, אחיה של מיקול, גוסס לעיני המספר, ואיש אינו מכיר בגלוי בעובדה זאת. 

בסאני נקט ביצירה האינטימית הזאת במהלך הרגשי היחיד שראוי לכותב לאמץ. הוא כן. הוא ישר עם עצמו ועם הקורא, הוא גלוי ואמיץ ואינו מתבייש לומר שהתנהג כאידיוט, כאחד האדם, זמן קצר לפני שהרכבות החלו להסיע יהודים אל מחנות המוות. העמדת הנורמליות של ההתרחשות הפרטית על רקע מה שעתיד להחריב כל שיגרה שפויה, היא סוד קסמה של היצירה הזאת. האמת האנושית והאוניברסלית העולה מן הסיפור האישי, היא רק בונוס נוסף ביצירה מרתקת ונעדרת חנחון, המוכיחה עמידוּת אמנותית משמחת.  

ג'ורג'ו בסאני, "הגן של פינצי-קונטיני", מאיטלקית: דליה עמית, ספריה לעם, עם עובד, 278 עמ'  

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...