שחור זה (לא) מרזה: על הסרט "פרשס"
"פרשס" הוא סרט מרתק הנהנה משחקנית ראשית מצוינת. אבל התיאור הקולקטיבי הקודר של השחורים בארה"ב שננקט בו במכוון הופך אותו לבעייתי
לנוכח ההצלחה המהדהדת החל ארמונד וויט, מבקר קולנוע מוכר, שחור עור למרות שמו, במסע צלב כנגד הסרט ובמיוחד כנגד המסרים הגזעניים האנטי-שחורים שלדעתו הוצפנו בו. וכעת נשאלת השאלה: איזה קיסם רטוב יכול עוד מבקר סרטים לבנבן עור להוסיף למדורה הזאת?
הסרט שבו מדובר הוא "פרשס" המדובר כל כך. סיפור על נערה בת הארלם, אם בת 16, שנמצאת בהריונה השני, זאת לאחר סדרה מתמשכת של מעשי אינוס שביצע בה אביה. הנערה השמנה וקהת המבע לוקה בקשיי קריאה וכתיבה ומטופלת באם מתעללת וגם בשורה של עובדות סוציאליות הנוברות בצעדיה המהוססים במשעולי החיים.
אה, וגם עוד כמה זנבות עלילה קטנים. בתה הראשונה של הנערה, כבר בת ארבע, לוקה בתסמונת דאון ואילו היא עצמה, כך נחשף במרוצת העלילה, נשאית איידס. מה פה לא ברור?
אותו ארמונד וויט, שמתעב את הסרט, מעיר שמבחינתו מדובר פה בפנטזיה חלומית של איש הקו-קלוקס-קלאן, אותו ארגון דרומי גזעני קיצוני שחבריו נשבעו להעביר מהעולם את שחורי העור באשר הם.
ואפילו אם וויט טועה לגמרי בפרשנותו התוקפנית-פוליטית, "פרשס" נראה לכל אורכו כמו הזיה- אם לא של גזעני דרומי הרי לפחות של ג'ון ווטרס, האביר המוכתר של תרבות הטראש האמריקנית.
עוני מנוול, בערות מטמטמת, ניוון מרצון ומקבילית כוחות אכזרית שבה החזק יחסית זולל את זנבו של החלש והמוחלש, כאשר עננה של קראק מסמם מכסה את שמי אזור הדמדומים של הציוויליזציה, נחלתם של השחורים ושלהם בלבד.
"פרשס" הוא סרטו העלילתי השני של לי דניאלס שקודם לקריירת הבימוי שלו היה מוכר כמפיק ("מונסטר בול", "וודסמן" ) וכמנהל אישי של המוזיקאי פרינס. לאחר התרסקותו בקופות (וגם בביקורת ) של סרט הביכורים שלו - "מתאגרף הצללים" עם הלן מירן וקובה גודינג - השכיל דניאלס הפעלתן לרכוש את זכויות ההסרטה של הרומן "פוש" שהמשוררת ספאייר פרסמה ב-1996.
רומן זה
לצורך העברת הטקסט לאמצעים קולנועיים מסתייע דניאלס בצלם הבריטי הוותיק אנדריו דאן שבעברו עבודות משותפות עם סטיבן פרירס ורוברט אלטמן. דאן הימר הפעם על מצלמת כתף שמקפצת בין האירועים ומשתדלת להעניק שווה ערך חזותי לשטף האסוציאטיבי הזורם מאליו של פרשס.
עירוב של תמונות ריאליסטיות מתוזזות היטב וסצנות פנטזיה שבהן הזיות בהקיץ של הגיבורה מעניק לסצנות רבות ב"פרשס" את המשמעות הכפולה, לעתים האירונית, של פני הדברים כפי שתופסת אותם תודעתה הלא ממש מפותחת של פרשס.
הסצנות שבהן היא נאנסת על ידי אביה, למשל, מצולמות בעדשות רחבות ומעוותות, כמעט עין דג, התורמות לעיצוב צורני של הסיוט בלי להזדקק למילים מיותרות.
דניאלס פיזר בסרט פיגורות ידועות המגלמות דמויות משנה. הזמרת מריה קארי משחקת את העובדת הסוציאלית המסורה אך הקפדנית שאמורה לפקח על פרשס ועל משפחתה הגיהינומית. הזמר לני קרביץ תורם ל"פרשס" את עיצוב דמותו של אח רחמן העובד בבית חולים ושובר בכך את הסטראוטיפ של האחיות הרחומות שממונות כביכול על שיכוך הצער בעולמנו.
מו'ניק, קומיקאית טלוויזיה מוכרת, מגלמת את האם המתעללת בנערה פרשס ותפקיד מורכב זה, כך עושה רושם, ישמש אותה בשנה הקרובה כמסלול המראה לקריירה קולנועית. כבר עתה, שבועיים ומשהו לפני ליל האוסקרים, מותר להתנבא שהפסלון המוזהב כבר מונח עמוק בכיסה.
אך עיקר המאמץ של דניאלס, מנהל ליהוק בעברו, היה לאתר פנים רעננות לצורך גילום דמותה של פרשס. מתוך כ-500 מועמדות הוא איתר את גבורי סידיבה, בתו של מהגר מסנגל, שגודלה על ידי אמה המתפרנסת מזמרת רחוב. סידיבה, בת 25 בעת צילומי הסרט, נדרשה לגלם נערה הצעירה ממנה בעשר שנים. הצלחתה בעיצוב הדמות הכבויה והאטומה של פרשס ראויה למחמאות גורפות, בהתחשב בחוסר הניסיון המוחלט שלה בכל הקשור למשחק.
פרשס של סידיבה חיה בתוך יקום שניתן לתארו כסיוטיה של כיפה אדומה, שעולם גדוש בזאבים חדי שיניים ובסבתות טורפות, מקשה על התנהלותה ביער העד של הקיום האנושי. שמנה, מוזנחת, דחויה, נבערת, שמצליחה לפרוץ אל מעבר לגבולות המסומנים מראש של גופה ואישיותה, ולזכות בקול דובר משל עצמה.
זוהי עוצמתו של הסרט, והתשובה הניצחת שדניאלס מצליח להעמיד מול טענות מתנגדיו הקולניים, בראשותו של ארמונד וויט. אלא שטענות אלה אינן נופלות בהכרח בחלל ריק. לעתים נראה "פרשס" כמו איזה פריק'ס שואו, קרקס חריגים נודד, שהגיע לעיירה כדי להציג בפני ההמון הנסער את איש הפיל, האישה המזוקנת והגמד בעל האיבר הארוך בעולם.
הרבה קטעים בלתי נעימים לצפייה, בעיקר בגלל הדגשת היתר של הסטייה מהנורמה, מפוזרים לכל אורך סרטו של דניאלס, ומקלים על ההסכמה לעיקרי ההתקפה הערכית נגד "פרשס".
מעבר להתקהלותם יחד של מיטב החריגים הגופניים, מבליטה עבודתם של דניאלס ושל התסריטאי ג'ופרי פלצ'ר, שזו לו עבודתו הראשונה בקולנוע, את הפן הסוציאלי שעיקרו טפילותם החברתית של השחורים, שבונים, לפחות על פי המסופר ב"פרשס", את מסגרות הקיום שלהם על הצ'קים של לשכת הסעד, תוך הבלטת האפתיה המוחלטת שלהם, ותוך ביצורן של דרכי המילוט הסטראוטיפיות - נתיבי הקראק.
"פרשס", למרות מעלותיו הניכרות, לא ממש מצליח לנסח תשובה הולמות לכל אותם טוענים כנגד התיאור הקולקטיבי הקודר של השחורים בארצות הברית. וויט, המשמש כיו"ר תא מבקרי הקולנוע בניו יורק (ואוהב יותר מדי את סרטי שפילברג), מטיח כנגד דניאלס ו"פרשס" שלו את האשמה הכבדה שהם תורמים לרומנטיזציה של הגטו השחור.
ואכן, השימוש בשפה צבעונית ונמוכה במתכוון, תוך שהיא מעורבת בקטעי היפ?הופ פולקלוריסטיים כמעט, אינו מדרבן להתקוממות כנגד תנאי התופת שבתוכם חיה הנערה המנוצלת. לעתים נדמה שדווקא ההשתכשכות במדמנה הזאת היא שמגדירה את האופי האמיתי של גיבורי הסרט. וזה כבר באמת חמור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם