אובדן זהות: על הספר "גנבת השואה שלי"
הילד מכפר יחזקאל היה לחייל בשטחים. ילדה פלסטינית גנבה לו את זכר השואה. ביקורת על "גנבת השואה שלי"
צורתו של הטקסט מעידה על תוכנו. אף כי יש לו מראית עין של סדר תעודי, הוא כאוטי. יש בו פינות מעורפלות, פערים מורעבים למידע נוסף וכרונולוגיה לא מספיק ברורה. הילדה הפלסטינית, שחרדתה מפני הכותב הציתה בו את הכתיבה, אינה ממוקמת בארוע מובהק דיו, והנימוקים לפנייתו אליה לאורך הספר ובמיוחד בסופו, אינם צומחים מן הטקסט.

בספר רגיל היה חסר כזה נחשב לפגם, אבל זהו טקסט יוצא דופן, גם בז'אנר שלו, והוא אינו אמור להמדד בכלים רגילים. לפנינו נפש המקיאה רעל מתוכה. והתחושה היא שמה שנשפך לדפים אינו אלא רק חלק מן החומר הרע השוכן בנפש הכותב.
נעם. זאת המלה האחרונה בספר. נדמה שהמלה הבודדה, שאינה אלא שם הכותב, מסמנת לידה מחדש. זה השם שקורָא לתינוק שינעים מעתה, והוא נקי מכל זיכרון. אין לו מורשת אבות, השואה לא מוטבעת בגנים שלו, סיפורי קרב לא זורמים בדמו, ריח אדמת הארץ לא הוכר לאפו טרם לידה.
זהו תינוק טבולה-ראסה שאינו קשור לאדמת ישראל ולכל סוגי הדם שנספגו בה. אין לו מחויבות לשום אומה. לא בטוח שיהיו לו חיים מאושרים, אבל אולי יימצאו לו רגעי חסד שבהם לא יתייסר. וזה הרבה בעולמו הספוג בעוולות ופשעים, שבהם לקח חלק כשליח עמו ומדינתו.
הידע הקולקטיבי הצבור שנאגר ברוחו של ילד ישראלי מכפר יחזקאל התחלף בידע קולקטיבי צבור של חייל בשטחים שנעשה מודע לפעולותיו. וכך, הילדה שנבהלה ממנו מחקה לו את השואה שהצדיקה כל מעשה בשטחים. כפי שחיות מתאר, זה לא קרה לו בבת אחת. זה היה תהליך הדרגתי, אבל גרעינו היה קיים בו מלידה, כנראה, ומחינוכו מהבית. אחרת צמח המודעות העצמית האכזרי לא יכול היה לנבוט.
חיות מתאר אירועים שהיה מעורב בהם ואירועים שסופרו
רצוי להכניס את הספר לתוכנית הלימודים בתיכונים. אבל גם זה לא יקרה. בדרך לבקו"ם נמצא עכשיו הגל הבא של צעירים מוצלחים שעלולים לאבד את זהותם בלא שתימצא להם זהות חדשה.
נעם חיוּת, גָנֶבת השואה שלי, רשימות של צעיר ישראלי, סדרת תעודה, עם עובד, 224 עמ'