פיל לבן: על "מסע הפיל" של סאראמאגו
סאראמאגו היה ונותר רב אמן של מילים אבל "מסע הפיל" מעורר חשד שאולי קצת נגמרו לו הסיפורים
שלא כמו בספריו האחרונים ("על העיוורון", "על הפיקחון", "המערה"), שהיו בעיקר אלגוריות על המצב האנושי נטולות זמן או מקום קונקרטיים, חזר סאראמאגו בספרו החדש לאירוע היסטורי שהיה באמת. תחילתו של סיפור המעשה בשנת 1551. מלך פורטוגל דון ז'ואו השלישי ("המלך האדוק"), החליט לצאת מגדרו ולהעניק לארכידוכס מקסימיליאן מאוסטריה מתנת חתונה שלא תישכח: פיל הודי העונה לשם סאלומאו, או בהגדרתו של המלך "משהו שיזדקר לעין".
עקב אילוצי התחבורה של הזמן יצא "היונק מעובה הבשר" בשיירת מסע רגלית מליסבון עד לווינה כשהוא מלווה על ידי מאלפו האישי וחיל משמר של המלך. המסע שחצה, בין השאר, את ערי איטליה והרי האלפים "נרשם בהיסטוריה כעובדה בלתי מעורערת" ותועד בכתובים על ידי היסטוריונים ועמך כאחד, עד שהתגלגל לפני כעשור גם לאוזנו של סאראמאגו בעת ביקור במסעדת "הפיל" בזלצבורג, בה שוכן אחר כבוד פסלו של סאלומאו.
ז'וזה סאראמאגו
צילום: EPA
"רציתי להפוך את הסיפור למטאפורה לחיים", סיפר הסופר לכבוד צאתו של הספר, אשר ביקש לשלב היסטוריה שהייתה באמת עם השלמות של דמיונו היוצר. אלא שבניגוד לספריו המוקדמים ("דברי ימי מנזר", "שנת מותו של ריקארדו ריש", "רפסודת האבן" ו"תולדות המצור על ליסבון") - שהיו ארוחות שחיתות פרוזאיות של היסטוריה ואקטואליה, ריאליה ופנטזיה, טרגדיות גדולות והרבה צחוקים קטנים - אין ל"מסע הפיל" שום בשורה או אמירה שמתעלים מעבר לרמת הקוריוז ההיסטורי.
סתם סיפור נחמד שעובר מתיחת פנים עם תובנות מאולצות ולא תמיד רלוונטיות לקונטקסט בנוסח "החיים לועגים לתכנונים ומכניסים מילים היכן שאנו מדמים שתיקות".
לסאראמאגו לא הייתה אף פעם הערכה גבוהה מדי לבני מינו (ולמוסדותיהם החברתיים/פוליטיים בפרט) שזוכים גם כאן לקיתונות בוז סרקסטי
על שום טיפשותם, בורותם, תמימותם ומעל הכל אמונותיהם הדתיות ביבשת שסועת מלחמות בין פרוטסטנטים לקתולים. אחרי שכבר הסתבך עם הכס הקדוש כשחיבר לצלוב ביוגרפיה אלטרנטיבית ושטופת יצרים ("הבשורה על פי ישו"), ממשיך גם כאן האתאיסט האדוק ללעוג למאמיניו של בורא עולם הכופים אפילו על פיל מסכן להשתחוות "לאלוהים בשמיים ולנציגיו עלי אדמות".
סאראמאגו שיהיה ברור, נשאר רב אמן של מילים שעדיין יכול להרים 200 עמודים מבדל סיפור לפחות מבחינת תבליט פני השטח, שגם הפעם זוכה לתרגומה המושלם של מרים טבעון. מין סגנון ערבסקי של פסקאות זרימה ארוכות שמערבבות זמנים, נקודות מבט, דיבור עקיף וישיר. מצד שני כשקוראים את הספר מקבלים תחושה לא נוחה שלסאראמאגו קשישא אולי נשאר ארוס היצירה אבל נגמרו לו הסיפורים ונותרה רק הטכניקה.
"מסע הפיל", ז'וזה סאראמאגו, מפורטוגלית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 214 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם