אבל מי סופר: פרויקט ספרות ישראלית
בעשור האחרון נאבקה הספרות בעולם כולו על חייה: נגד קוצר הרוח, נגד הדיקטטורה של התועלתנות, נגד הרשתות החברתיות והנהייה אחר העדר. אבל כל עוד היא חיה ומנסה לבעוט, דברים מעניינים קורים בה. עשר הערות על מצב הספרות העברית בעת הזאת כולל ביקורת אחת פיקטיבית, על יצירת מופת ישראלית שלא נכתבה באמת
עתידה של הקריאה בכלל ועתידו של המדיום הספרותי בפרט היא סוגיה תרבותית דוחקת. לא זו בלבד, אלא שניתן כמדומה להוכיח שכמעט כל ספר פרוזה חשוב שראה אור בעולם ובישראל בשנים האחרונות דן, במובלע או ישירות, במודע או שלא במודע, בסוגיה הזו. במילים אחרות: שאלת עתיד הקריאה ועתידו של המדיום הספרותי הפכה גם להיות הסוגיה הספרותית החשובה ביותר בדורנו; לא נושא זה או אחר, לא תמה זו או אחרת, אלא סוגיית שרידותו של המדיום עצמו הפכה בעצמה לנושא המרכזי שבו עוסקת הספרות.
הספרות היא דינוזאור בתוך התרבות העכשווית. העשורים הקרובים יכריעו אם מדובר בטירנוזאורוס רקס רב עוצמה או בלטאה קטנה, צמחונית, שתמטנית וחלושה; העשורים הקרובים גם יכריעו אם הדינוזאור הזה ישרוד את עידן הקרח התרבותי שהוא מצא את עצמו כלוא בתוכו. בנקודה הזאת בהיסטוריה, בתחילת העשור השני של המאה ה-21, כשיש לנו את היתרון של אלה שהגיעו מאוחר
ואלה הם הערכים המקופלים במדיום הספרותי, המנוגדים לרוח התקופה:
1. פנימיות לעומת חיצוניות. המדיום הספרותי הוא בעל יתרון מובנה בתיאור תהליכים פנימיים דקים מיני דק המתחוללים בסתרי הנפש (או המוח). ואילו הנטייה הדומיננטית של התקופה היא אל הקוטב החיצוני והגופני על חשבון הנפשי והפנימי; אל הסקס החד משמעי והפשוט על חשבון המחשבה והרגש המפותלים והמסובכים; אל הביולוגי על חשבון הפסיכו? לוגי; אל האובייקט על חשבון הסובייקט (תשוקה שביטא בצלילות אנדי וורהול, מהמנסחים הגדולים של רוח התקופה, באמירתו: "אני רוצה להפוך למכונה").
2. רוחניות לעומת גשמיות, תיווך לעומת חוסר אמצעיות. המדיום הספרותי נשען על סימנים לשוניים, שהם מטבעם מופשטים ורוחניים ומנותקים מהחומריות שאותה הם מסמנים. המילה "כלב" היא הפשטה רוחנית של בעל החיים הקונקרטי, אין בה כשלעצמה שום דבר שמזכיר חיה נובחת, בעלת ארבע רגליים וזנב. זו הסיבה למאמץ המסוים הכרוך בקריאה, למשל בקריאת המשפט "הכלב סב לרגע על עקבותיו ואז טלטל את ראשו חזרה לתלם מצעדו הראשוני", מאמץ הנובע מ"תרגום" הסימנים הרוחניים-המופשטים לעולם הגשמי שאותו הם מסמנים. השפה היא אכן מדיום, תווך רוחני המוצב בין העולם הגשמי לבינינו. ואילו רוח התקופה משתוקקת לממשות העירומה; היא מפנה עורף אל עולם הרוח וההפשטה; היא בוחלת בתיווך ורוצה לגעת בדברים עצמם; מסרבת להמריא ולהתנתק מהעולם הגש? מי. לכן מדיום מועדף בתקופתנו הוא המדיום הוויזואלי, שבו כלב המופיע על המסך הוא לא הפשטה של כלב בשר ודם, אלא הדבר הקרוב ביותר לאותו כלב חומרי ראשוני.
3. מילים מול מספרים, חופש רצון מול דטרמיניזם. התרבות הכללית חותרת לקוטב המספרים על חשבון ממלכת המילים. התרבות נוהרת לכמותי הבהיר על חשבון האיכותני המעורפל. התרבות חותרת לכימות מקסימלי של החיים, והדבר בא לידי ביטוי בדומיננטיות של הכלכלה וכן של המדעים המדויקים הנשענים על המתמטיקה בציביליזציה המערבית הנוכחית. התרבות שלנו משתוקקת לשליטה מוחלטת במציאות וניבוי מקסימלי שלה על סמך נוסחאות וחישובים מתמטיים ותוך איבוד רכיב מרכזי באנושיות: חופש הרצון. ואילו הספרות והמילים, גם כשהן חותרות לדיוק, תמיד משאירות ערפול מסוים, פתח לפרשנויות שונות; הן אנושיות.
4. אינדיבידואליות לעומת עדריות. המדיום הספרותי מעודד התכנסות בעצמי, מעודד התנהגות כמעט אנטי סוציאלית. הקורא נוטל את הספר, מתכנס בקרן זווית, משוטט בעזרת הספר בתוככי מוחו שלו, שותק או רק צוחק או בוכה לעצמו, כמו משוגע. ואילו רוח התקופה משדלת אותנו ללא הרף לא להתנתק מהחברה או מהעדר. הרשתות החברתיות באינטרנט ובעצם האינטרנט עצמו, הטלפון הסלולרי, קמפיינים פרסומיים השוטפים את מוחותינו במטרה לעצבם למחשבה אחידה, אירועים טלוויזיוניים "גדולים מהחיים" ש"כל המדינה" רואה - כל אלה משדלים אותנו ליטול חלק בחיי החברה או העדר, על חשבון האינדיבידואליות שלנו.
5. תהליכים ארוכים לעומת קיטוע סכיזופרני ו"זבנג וגמרנו". המדיום הספרותי כפי שהוא מתגלם בז'אנר הרומן מחייב אותנו להאריך את טווח הקשב שלנו; להיות מסוגלים לקלוט תהליכים ממושכים ו/או מרובי פרקים; להיות מסוגלים להתמזג בנרטיב ארוך, במטה נרטיב. מעמוד 7 שבו נפתח הרומן עד עמוד 425 שבו הוא מסתיים מתרחשים שלבים רבים בתהליך אחד גדול ואנו נתבעים להכיל את כולם במוחנו. ולא רק התוכן גדוש. עצם הקריאה ברומן תובעת מאיתנו השתקעות של כמה שעות, לעתים אפילו כמה עשרות שעות, טובות. ואילו המדיום הדומיננטי של התקופה, בצד המדיום הטלוויזיוני, הוא להיט הפופ או הרוק: שיר רב עוצמה וסוחף שאורכו אינו עולה על ארבע דקות.
באורכו ובמורכבותו דומה הרומן לפרקטיקה אחרת בתרבות, פרקטיקה שגם היא נתונה כיום במצור: הטיפול הפסיכולוגי. המטופל, כמו הקורא, נדרש להבנה שהוא נכנס לתהליך ארוך, שחייו הם מרובי פרקים ופרטים ולא ניתן להבינם ובטח לא לשקמם בלי להכירם היטב. רוח התקופה מצדדת בתהליכים קצרים ומהירים: כדורים וקואוצ'ר במקום טיפול; משפטי סטטוס בפייסבוק, אס-אם-אס לאקוני או ציוץ בטוויטר במקום רומן.
6. עיסוק לא תועלתני לעומת תועלתנות. בזמנים עברו הייתה השתקעות בעיסוק חסר תכלית עדות להיותך אריסטוקרט. פשוטי העם והבורגנים עבדו בשביל תוצרת; ואילו האריסטוקרטים פשוט עסקו במה שהם אוהבים, מציד עד כתיבת שירה. היום, המצב התהפך. האתוס התועלתני האמריקאי-בורגני-פוריטני-פרוטסטנטי כבש אותנו ואף הפך להיות רודן חסר רסן וסבלנות: כל עיסוק שאין שכרו בצדו, שלא ברור מה "יוצא ממנו", הפך להיות לא רק מושא לאדישות, אלא אף מושא לבוז ולגינוי מוסרי.
קריאת ספר בדיוני, לשם ההנאה מהעושר הרוחני והיופי האסתטי שמקופלים בו, היא עיסוק לא מובן לאתוס הזה. בקריאת ספר אין אפילו את התועלת החברתית שיש בצפייה בטלוויזיה, במה "שכולם רואים". על מה אתה מבטל שם את זמנך? טוען התועלתן צר האופקים, על סיפורים לא אמיתיים שגוזלים את זמנך היקר, זמן שבו יכולת לשבת ו"לעשות מעצמך משהו" (כלומר להרוויח)?
היותו של המדיום הספרותי דינוזאור במערכת האקולוגית-תרבותית שמקיפה אותו, היותו אופוזיציונר לנוכח האתוס העכשווי, הוא אמנם מקור חולשתו אך גם יסוד ושורש כוחו של המדיום הספרותי בעת הזאת. המדיום הספרותי, הנמצא במובנים רבים מחוץ לעולם החדש והאמיץ העכשווי, חוצני ביחס לעולם הנוצץ כנזם זהב, מצוי, בדיוק משום כך, גם בנקודה ארכימדית שממנה ניתן להניף מעלה את העולם הזה, להתבונן בו מבחוץ ולבקרו. היותו של המדיום הספרותי אנכרוניסטי ביחס לעולם שמקיף אותו מאפשרת לספרות, ואפילו מחייבת אותה, להתעצב כמורדת בסדר העולם הזה.
המושג "פוסטמודרניזם" ידוע לשמצה בעמימותו ובאי מוגדרותו. האם זהו עידן היסטורי? ואולי זהו אפיון של תופעה תרבותית בלבד? ואולי פוסטמודרניזם הוא רק שמה של פילוסופיה מסוימת, צרפתית בעיקרה? ואם כן, מה הפילוסופיה הזאת אומרת? "מות האידאולוגיה"? ש"אין אמת אחת"? או ש"כל העולם הוא טקסט הנתון לפרשנותנו"? קולמוסים רבים נשברו סביב המושג הזה ואין כאן המקום להרחיב. אבל אני רוצה להציע הגדרה משלי לפוסטמודרניזם: פוסטמודרניזם הוא העידן ההיסטורי שבו איבד הספר את בכורתו לטובת אמצעי מדיה אחרים.
כי מה שכמעט לא ידוע לגבי המושג הפופולרי הזה, "פוסטמודרניזם", שמשתמשים בו בעשורים האחרונים מומחים והדיוטות כאחד, מהודו ועד כוש ובכל דיסציפלינה אפשרית, מפוליטיקה ועד ארכיטקטורה, מראפ ועד דת, ממכאניקת קוונטים ועד פסיכותרפיה, מעיתונות ועד פיסול, הוא שהמושג צמח בדיסציפלינה אחת מובחנת: ביקורת הספרות; בעידן אחד מובחן: שנות ה-60; ובמקום גיאוגרפי מובחן: ארצות הברית.
מדוע דווקא בתחום ביקורת הספרות האמריקאית צמח העיסוק בפוסטמודרניזם? מדוע אצל מבקרי ספרות אמריקאים מרכזיים בשעתם כדוגמת אירווינג האו, סוזן סונטאג, ג' ורג' סטיינר, לסלי פידלר, איהאב חסן, ג'ון בארת' ואחרים, קיים עיסוק מוקדם כל כך במה שחלקם הזדרזו לכנות "פוסטמודרניזם" (עוד לפני הדיון בפוסטמודרניזם בארכיטקטורה שפרץ בשנות ה-70)?
זה, לטענתי, אינו קוריוז או מקריות היסטורית. דווקא ביקורת הספרות - הבוחנת, חוקרת ואומדת את המדיום הוורבלי הכתוב - חשה ביתר חריפות בהשתנות העתים הרדיקלית הממשמשת ובאה על החברות המערביות. כבר בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 חשו מבקרי הספרות בארצות הברית בערעור בסיסי על מעמדן של השפה בכלל והשפה הכתובה וב-תוכה הספרות בפרט, ומשום כך החלו לדון, בתחילה בלחשושים ואז בקול גובר והולך, באפשרות שאנחנו חיים בעידן חדש, שאותו כינו "פוסטמודרני".
מניין נבעה תחושת הערעור הזאת? צל גדול על עתיד התרבות הכתובה הטילה אחת הדמות האינטלקטואליות הכריזמטיות ביותר בשנות ה-60, עידן שהיה משופע באינטלקטואלים כריזמטיים, דמות שהשפיעה השפעה עצומה על האינטלקטואלים האמריקאיים בכלל ועל מבקרי הספרות בפרט: מרשל מקלוהן. שני ספריו החשובים של מקלוהן: The Gutenberg Galaxy מ-1962 ו-Media Understanding מ-1964, מפורסמים בעקבות המכתמים שנוסחו בהם כדוגמת "המדיום הוא המסר" ו"הכפר הגלובלי". מה שפחות ידוע הוא כי הספרים המשפיעים ביותר הללו, החוזים מהפכה תרבותית אדירה בעקבות פיתוח אמצעי המדיה האלקטרוניים, כתובים בעוינות עזה ומנומקת אינטלקטואלית לתרבות הכתובה והמודפסת, ל"גלקסיה של גוטנברג".
מקלוהן ראה במהפכת הדפוס של גוטנברג, שהתחוללה במאה ה-15, מהפכה שפיצלה חוש אחד ממכלול הוליסטי של חושים (העין הקוראת התפצלה מהאוזן השומעת). מהפכת הדפוס הפונטית גם פיצלה את המשמעות הסמנטית מהקוד הוויזואלי (כאמור, המילה "כלב" אינה מזכירה כלב); היא גם פיצלה את הקורא בחרישיות מקהילתו. בכך חנכה מהפכת הדפוס, לטעמו של מקלוהן, עידן קפיטליסטי שלם שמבוסס על פיצול התמחותי.
מהפכת הדפוס, לדעת מקלוהן, גם העבירה את האנושות ממצבה השבטי האוראלי-אודיאלי, שבו מכשף השבט נושא את דברו לקהל מאזינים מהופנט, לספרה אינדיבידואליסטית שבה כל קורא יושב מבודד ספון בקיטונו. מהפכה זו גם כפתה על האנושות חשיבה ליניארית, לוגית-קשיחה והומוגנית, כי מאז גוטנברג, כך מקלוהן, אנחנו "קוראים" את העולם כפי שאנחנו קוראים ספר: מבודדים חלק מהקיום, מבחינים בתוכו בין עבר, הווה ועתיד ומבקשים בהתנסותנו הקיומית קשרים סיבתיים ושרשורים ליניאריים.
ביקורתו הקטלנית המטרידה של מקלוהן על מהפכת הדפוס נכרכה בחזון אוטופי מהפכני על עידן היסטורי חדש, שאליו צועדת באון הציביליזציה המערבית בעקבות אמצעי המדיה האלקטרוניים ובעיקר הטלוויזיה. מקלוהן חזה חזרה לדפוסים חברתיים שבטיים; חזרה לכאוס יצירתי, אלתור ומקריות, חרף הרציונליזם הקשיח שחנך הדפוס; גם ניסיוננו היומיומי יחדל להיות ליניארי, אגוד בקשר סיבתי, ויהפוך להיות סימולטני ומיידי.
הביקורת והחזון הללו השפיעו עמוקות על אנשי ספרות, שביקורתו וחזונו של מקלוהן נגעו ישירות בתחום עיסוקם. אותם מבקרי ספרות חריפים ונבוכים חנכו לפיכך מילה חדשה, "פוסטמודרניזם", והתחילו לדבר על עידן חדש, "פוסטמודרני", בגין תחושתם שמשהו משתנה ביחס לספר בתרבות המערבית, ומשום שהם למדו ממקלוהן שערעור מעמדו של הספר המודפס כרוך בשינויים מפליגים כלליים בציביליזציה האנושית.
כיום, חזונו האוטופי של מקלוהן נראה מעט מטופש. האם גמר "האח הגדול", תוכנית שאכן מבטאת חזרה לדפוסים שבטיים פרימיטיביים שבהם צידד מקלוהן, הוא התקדמות תרבותית גדולה כל כך?
בכל אופן: פוסטמודרניזם הוא העידן התרבותי שבו איבד הספר מבכורתו בתרבות. מאליו יוצא: המדיום הספרותי, בגין זרותו הבסיסית לעידן הפוסטמודרני, יכול גם לפיכך להיות מבקרו המרכזי.
- לכתבה השנייה בפרויקט
- לכתבה השלישית בפרויקט
- לקריאת הביקורת הפיקטיבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם