הטיטאן הראשון
הביוגרפיה הבדיונית של הטייקון הישראלי נחמיה גד היא מפגן משוכלל, משכנע ומתסיס של כוח ספרותי כביר, שמציע קריאה חדשה בזהות הציונית העכשווית
מקצוע מבקר הספרות היום כרוך לטעמי בהכרה בכמה הנחות בסיסיות הנוגעות לעידן שלנו ולספרות: א. העולם העכשווי מציע חזון בוהק ומסנוור של קיום. העולם העכשווי חותר לביטול התווך המתסכל בין החוויה לחווה (ובעצם, כתוצאה מכך, לביטול החווה עצמו, להתמוססותו בחוויה). ב. החזון העכשווי הבוהק והמסנוור של העידן חותר, לפיכך, לשתיקה; חתירה לגופים אנושיים אילמים המתפלשים בעסיס עונג או לגופים הניצבים מבחוץ, למול ההתפלשות, פעורי פה, בדממת מוות.
ג. הספרות, כתיבתה כקריאתה, כמו השפה בכלל, היא תווך מפריע; הספרות, כתיבתה כקריאתה, היא התכנסות בשמיכת מילים, נסיגה מפני העולם. בניגוד לספרות, אמצעי המדיה הוויזואליים אינם, למעשה, אמצעי מדיה, כלומר: מתווכים, כי הם מסמנים באופן איקוני, של אחד לאחד, ובכך מסייעים לביטול החציצה והתווך. ד. הספרות כיום היא, לפיכך, מדיום אנכרוניסטי במובן העמוק, לא רק הטכנולוגי. הריחוק והתבונה הנגזרים מהיותה של השפה מדיום מתווך ולפיכך מתבונן מהצד; הסדר הנגזר מחוקי הדקדוק של השפה; הניואנסיות האינסופית של הלשון - אלה עומדים באופוזיציה לחתירה לבלתי-אמצעיות ולמימוש התשוקה, לכאוס הדיוניסי, לחד משמעיות של החוויות שמציע הקיום בעידן הנוכחי של האנושות.
העוינות המובנית הזו בין הספרות לרוח התקופה הובילה סופרים רבים, בייחוד בישראל, להתרחק ככל יכולתם מהשמש הבוהקת של העידן ומביטוייו המובהקים, אל הצללים שקרניה לא הגיעו אליהם. אבל ההתרחקות הזו מהשמש דנה את הספרות לצינה של חוסר רלוונטיות, לתשישות נעדרת אנרגיה. האנכרוניזם המובנה של הספרות הוא מקור חולשתה אבל גם מקור כוחה: הוא מאפשר לבחון מה נותר מהאנושי, במובן הוותיק של המילה, כיום. הוא מאפשר לספרות להפוך לזירה שבה נפגשים התשוקה והתבונה, הניואנסים והעוצמה החד משמעית המבקשת לבטל אותם. הספרות, לפיכך, יכולה להיות אובייקט מתווך, שמכהה ומקהה את כוחו של העולם על הסובייקט, כמו ירח הניצב בינו לבין השמש ומאפשר להתבונן בחמה ולשרוד. הספרות יכולה להיות משקפירתך שדרכם מתבוננים בקור רוח בקרניים המסמאות.
וכעת לספר של בן-איתן. הרומן של אמיר בן-איתן מחולק לשניים אך במרכזו דמות אחת: הטייקון הישראלי הבדוי נחמיה גד. החלק הראשון מוצג לקורא כביוגרפיה רשמית (ששמה "בא גד"), ביוגרפיה שחותרת להצדיק את עצמה, כלומר שמאשררת את גדולתו של מושאה, אך ביוגרפיה "איכותית", ביקורתית ונשכנית. החלק השני ("זרע גד לבן") גם הוא סוג של ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה הכתובה בגוף הראשון של הביוגרף, רביב יש"ר, ובייחוד של נסיבות היכרותו עם גד.
כאן נחשפים הפרטים שהותיר יש"ר מחוץ לביוגרפיה הרשמית (אינני מתייחס כאן לכתבה במוסף סוף השבוע של העיתון המתחרה, בה נחשף שבן-איתן עצמו הוא אחיינו של אחד מהטייקונים הריאליים והמאד לא ספרותיים שלנו; הכתבה הסנסציונית הזו, שבן-איתן בחוכמה סירב להתראיין לה, רק עושה עוול לספר המתוחכם הזה). מאז "מלך בשר ודם" של משה שמיר לא נוצר בארץ רומן שעוסק בכוח ובשררה באופן מעמיק כזה, ואשוב להשוואה הזו עוד מעט (בתרבות האמריקאית העיסוק הזה מרכזי בהרבה; "האזרח קיין" ו"הטייקון האחרון" קופצים כדוגמאות).
גד, ילד מעברה מעולי לוב, שהפך לקבלן ביצורים בינוני בקו בר-לב, אחר כך ממוטביו העסקיים של השלום עם מצרים ומיוזמי "המוביל הבין ארצי" של מי הנילוס לנגב; גד, שזיהה את מהפכת המחשוב הממשמשת ובאה כבר בתחילת שנות ה-80, שהרחיב את עסקי ההיי-טק שלו בשנות ה-90 גם לעולם המדיה, כשהפך לבעליה של אחת מזכייניות הטלוויזיה המרכזיות בישראל; גד, שנישא ארבע פעמים ודווקא לשחקניות אשכנזיות, סקסיות להפליא, ששתיים מהן, באופן מוזר, קנו את תהילתן דווקא בהופעתן בקלטות וידאו לילדים ["שאבותיהם ישבו מרותקים למסך לא פחות מיוצאי חלציהם. רווית ודנה (השחקניות - א.ג) התנועעו שם במתיקות מוזרה, שעטנזית, ילדית-אמהית-חתולית, מטושטשת בדיוק במידה שאפשרה לאבות להרהר האם בדמיונם הם רואים את מה שהם חושבים שהם רואים, או שהם רואים נכוחה? רווית ודנה לא יכלו לענות על השאלה
בכוח ספרותי כביר מצליח בן-איתן להציג בחלק הראשון של הביוגרפיה "הרשמית" תזה משכנעת ומתסיסה דרך דמותו של גד: הזהות הלאומית הישראלית הפכה להיות זה כבר זהות תאגידית. הפטריוטיות הישראלית החדשה, זו שצמחה משנות האינתיפאדה השנייה ואילך, אבל ששורשיה נעוצים כבר בתחילת שנות ה-90 אינה מיוסדת על העבר הלאומי המשותף של הישראלים ובטח לא על זה של היהודים. לא העבר, ואף לא שנאת "האחר", הם המלכדים את הישראלים, אלא ההווה המשגשג של הפירמה הישראלית והסיכוי לעתיד טוב יותר, תוך התגברות על פירמות יריבות אחרות.
במקביל ובסינתזה לתזת הזהות התאגידית, ממחיש בן-איתן דרך עלייתו של גד, כי הזהות הלאומית הישראלית-ציונית, שהורתה באירופה ונבנתה עד שנות ה-70 כזהות לאומית אירופית, כלומר זהות לאומית שמבוססת על עבר ארכאי משותף, הפכה להיות זהות לאומית כמו-אמריקאית, כלומר זהות לאומית שנבנית לא על סמך העבר המשותף (לאירים, ליהודים, לאיטלקים וכו' בארה"ב לא היה עבר משותף להיאחז בו) אלא על סמך העתיד, זהות לאומית שמושתתת על שותפות בפרויקט שמבקש להיטיב בעתיד עם כל המשתתפים בו. "התודעה הכוזבת" הישראלית משתמשת באופן טקטי בסממנים של הזהות הלאומית האירופית כדי להשיג יתרונות שונים, אף שכבר מזמן הלאומיות הישראלית אינה לאומיות מהסוג הזה; לאומיות חדשה זו מכחישה כמובן גם את אופייה התאגידי, קרי את היותה זהות שמושתתת על שותפות אינטרסים.
באופן שהופך על ראשן תפיסות מסורתיות של הלאומיות היהודית-ישראלית אך גם שולל את הגישה הביקורתית השמאלית-רדיקלית המסורתית, בן-איתן מציע, דרך גד, גישה שניתן לכנותה צינית-אמפתית ביחס לזהות הישראלית העכשווית.
גד, שחזר למסורת אבותיו בשנות ה-80 ושאימץ ורסיה פטריוטית לחזון "המזרח התיכון החדש" בשנות ה-90, מתאפיין בעצמו בגישה צינית-אמפתית זו. הוא אינו מוליך שולל את החברה הישראלית ואת עצמו; הוא גם מוליך שולל, וגם אותנטי. כשגד נפגש עם הרב ידעיה, מנהיג הספרדים החרדים, הוא חש רטט של אמת למול הרב הגדול. מקורו של הרטט הזה בעבר, בילדותו ובבית אביו, אבל הוא גם ניזון מהעתיד, מתקוותו להצליח לכרוע ברך סוף סוף בפני "אחר" גדול ממנו. אבל רטט היראה אינו מפריע לו ללעוג ל"שנוררים הגרבצנים" האלה, כשהוא יוצא מהפגישה ומורה בסלולרי להעביר אי אלה מיליוני שקלים לקופת הישיבה המדולדלת של הרב. הצעת השוחד לבן הרב, על מנת שידווח לגד על סודות אביו, היא סצנה אדירה, שבה גד מעמיד בניסיון לא רק את בן הרב אלא גם את אמונתו-הוא, הוא, שתמונת הרב ידעיה תלויה במשרדו המהודר (ואחריתה של התמונה זוכה לסצנת מפתח אכזרית גם היא).
בחלק השני של הרומן, הביוגרפיה הלא רשמית, מצליח בן-איתן להעמיק ולחשוף את "החיים הסודיים" של גד. "החיים הסודיים", טען הסופר איאם פורסטר, הם מחוזה של הספרות. אולם מאז ניסח פורסטר את האמירה הזו, נדמה שבעולם מכווץ פרמטרים ובעל פני שטח בוהקים, הופכת הפסיכולוגיה עצמה למיותרת. ואילו בן-איתן מצליח להעמיק לקדוח אל הצפונות של מי שיש לו הכל ולמצוא שם מרבצי משמעות עשירים. מפעים הטיפול של בן-איתן בחיי המין של גד; יש"ר, הביוגרף, הפך את אשתו השלישית של גד, רווית, לאהובתו, וכך חדר לחדר המיטות של הטיטאן. הכוח והמין, חשף יש"ר, אינם תאומים זהים אלא יעקב ועשו. תאוות השליטה והפיקוח האימתנית של גד התגלתה כהרסנית לדידו בחייו האינטימיים. הסצנה בה מתארת רווית, השחקנית, בדקדקנות מרובה את הסטייה של גד, את ההפקה הבימתית המסובכת ("הפקה בימתית", כפשוטו), שנזקק לה גד על מנת לבוא סוף כל סוף על סיפוקו (איני רוצה לחשוף כאן יותר מדי), היא אחד משיאי הרומן.
יש"ר הביוגרף (כמו אבשלום ב"מלך בשר ודם" של שמיר), הוא איש הרפלקסיה והרוח החש רגשי נחיתות וזעם מול גד איש המעשה (ינאי המלך, במקרה של משה שמיר; שהמוטיב הזה של גיבור מול מבקר מוסרי או איש רוח, נשמר בכמה מספריו: דוד המלך/אוריה החתי; אליק שנולד מהים/אחיו הסופר משה שמיר). אולם לבו האמיתי של הרומן אינו היחסים בין יש"ר לגד. הרומן של בן-איתן בנוי באופן משוכלל עד אחרון פרטיו ומילותיו, והופך לקפסולה ספרותית הרמטית, שכובשת לה, דווקא מתוך ההרמטיות ומושלמותה האסתטית, את אותה נקודה ארכימדית בחלל שממנה ניתן בספרות לדבר באופן סמכותי על "החוץ". המאבק המהותי שעומד בלב הרומן הזה הוא, אם כן, המאבק בין הוויה לתודעה; המאבק אינו בין גד לבין יש"ר, הוא בין גד לבין בן-איתן, בין גד לבין הספרות, בין איש המעשה לבין השפה. והספרות והשפה אינן מובסות. לנוכח יריב נפילי כזה, היצירה הזו ראויה לתואר הנדיר "יצירת מופת".
להיות מבקר פירושו לסמן בקווים מרוסקים תמונת ספרות מסוימת, שהמבקר חפץ בה, מתוך תקווה שיימצאו סופרים שימלאו את הקווים המרוסקים והתמונה תופיע. בניגוד ל? משל, בנמשל - מילוי הקווים אינו משימה לילדים ואף המבקר, יוצר התרשים, אינו מסוגל למלאה. בן-איתן הצליח במילוי חזונו המרוסק של המבקר המסוים הזה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם