עמוס עוז כמשל
הערה שלישית על מצב הספרות בישראל עוסקת בעמוס עוז ובספר העשור בארץ: "סיפור על אהבה וחושך"
שלושה מהמאפיינים המרכזיים של הספרות הישראלית בעשור האחרון הם אלה:
כתיבה בז'אנר הרומן ההיסטורי הציוני-יהודי. כמה דוגמאות: אמיר גוטפרוינד, "העולם, קצת אחר כך" ו"שואה שלנו"; אלון חילו, "אחוזת דג'אני"; אסף ענברי, "הביתה"; גבריאלה אביגור-רותם, "אדום עתיק"; עדנה מזי"א, "רומן משפחתי"; שולמית לפיד, "חוות העלמות"; יוכי ברנדס, "וידוי"; מאיר שלו, "יונה ונער"; אסתר אטינגר, "פלא לילה".
ריבוי הכתיבה של סופרים על סופרים. כמה דוגמאות: בני ציפר, "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי"; אופיר טושה-גפלה, "הקטרקט בעיני הרוח"; מאיה ערד, "אמן הסיפור הקצר"; יעל הדיה, "עדן"; סביון ליברכט, "הנשים של אבא"; יצחק בן-נר, "אף אחד לא מת בהליכה"; חיים באר, "לפני המקום"; נורית גרץ, "על דעת עצמו"; משה אופיר, "ללכת יומם ולילה"; רן יגיל, "נקישות ורמזי אור: מדינת ישראל נגד נוח שטרן".
שלושת המאפיינים
אלה הסיבות החוץ-ספרותיות לריבוי העיסוק בתולדות הציונות בספרות הישראלית, שרובו זיבורית אך חלקו עידית. אולם אלה הן גם הסיבות החוץ-ספרותיות לריבוי הכתיבה האוטוביוגרפית. בעקבות השבר הלאומי של האינתיפאדה השנייה, שקיבלה צביון של מלחמת אזרחים "מופרטת", שבה החזית נדדה ללב הערים ולחללי האוטובוסים האזרחיים, ובה איש נעזב לנפשו כביכול (ועל רקע הפרטה כלכלית מאסיבית), וכן בעקבות אובדן האמון בצדקת הדרך הציונית, פנו רבים להתבוננות עצמית פרטית, ואף לניסיון אישוש הלגיטימיות של הקיום הישראלי על בסיס הסיפור האישי, לא על בסיס האידאולוגיה הקולקטיבית שהתערערה.
ואילו הסיבה הפנים-ספרותית לשכיחותם של שלושת המאפיינים המוזכרים היא ערעור מעמדו של המדיום הספרותי עקב שקיעת תרבות הכתב ועליית כוחם של אמצעי מדיה מתחרים. ליתר דיוק, הסיבה הפנים-ספרותית היא ניסיון היערכותה מחדש של הרפובליקה הספרותית הישראלית (היערכות לא מודעת בעיקרה) לנוכח ערעור המעמד הזה, שהכה את הספרות הישראלית בהפתעה, בתדהמה ובאלם בשנות ה-80 וה-90, כשהרפובליקה הספרותית הישראלית טמנה את הראש בחול ונעה על אדי הדלק של תרבות הכתב העשירה שממנה נולדה.
זו, מובן מאליו, הסיבה הפנים-ספרותית לעיסוקם המרובה של הסופרים בעצמם ובדיסציפלינה שלהם בעשור האחרון. עיסוק מריר וסאטירי, בעיקרו, אבל שמצביע באופן דיאלקטי, דווקא בגין האומץ להיישיר מבט בעליבות, על ניסיון שיקום.
אבל מה שמפתיע הוא שהלחץ הפנים-ספרותי המוזכר מסביר לא רק את העיסוק של הסופרים בעצמם, אלא גם את שני המאפיינים הנוספים שמניתי: הפנייה של סופרים רבים אל הכתיבה האוטוביוגרפית ואף לכתיבה ההיסטורית-הציונית. זאת, ראשית, מכיוון שערעור מעמדו של המדיום הספרותי הוא, בעיקרו של דבר, ערעור מעמדה של הכתיבה הבדויה. הכתיבה הלא בדויה יכולה להיתפס עדיין ביתר קלות כבעלת ערך "פרקטי". לכתיבה הלא בדויה יכול להיות, למשל, מקום של כבוד בתרבות הישראלית בפרקטיקה של "חיפוש שורשים", פרקטיקה לאומית ואף בורגנית (השושלת המשפחתית!
) מכובדת.
כך, בגין הלחץ הפנים-ספרותי המוזכר, קרי: אובדן הביטחון העצמי של הסופרים בנחיצות הספרות ובנחיצותם, הפכו יצירות פרוזה ישראליות רבות בעשור האחרון לסוג של "עבודת שורשים". והיצירות האוטוביוגרפיות הללו, מיניה וביה, לא יכלו מלהימנע מלדון גם בציונות. פשוט משום שישראל היא ארץ מהגרים והאוטוביוגרפיות עסקו ברוב המקרים גם בחוויית ההגירה המשפחתית לישראל, סיבותיה ומשמעותה.
סיבה נוספת לפנייה לאוטוביוגרפיה בגין לחץ פנים ספרותי: הערעור המוזכר על מעמדו של המדיום הספרותי הוא ערעור על הצורך בתיווכה של האמנות, ערעור הנובע מתשוקה לדלג על המלבושים ולגעת ישירות בבשר. הסופרים מצאו (לרוב בלא מודע) פתרון שיספק את תשוקת הדילוג הזאת בכתיבה האוטוביוגרפית החשופה, כביכול כתיבה בלי מסיכות ומסווים, תיווכים והסתרות.
שלושת המאפיינים המרכזיים הללו של הספרות הישראלית בעשור האחרון מצויים כולם ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז מ-2002: זהו רומן אוטוביוגרפי שהוא בד בבד סיפור חניכה לספרות, מעין דיוקן הסופר כאיש צעיר, וגם רומן היסטורי שהוא כתב סנגוריה מתוחכם ומעודן בזכות הציונות. הימצאותם של שלושת המאפיינים המרכזיים יחדיו ברומן אחד היא סיבה מרכזית לכך ש"סיפור על אהבה וחושך" הוא הרומן החשוב של העשור. הרומן של עוז מתחילת העשור חשוב בהרבה מ"אישה בורחת מבשורה" מסוף העשור, בדיוק בגלל העובדה שהרומן של גרוסמן מתמודד עם המציאות הישראלית-ציונית בעת הזו, אבל לא עושה זאת דרך כתיבה אוטוביוגרפית ישירה ולא דן במקומו של הסופר בחברה. במילים אחרות: גרוסמן ניצב על כן אחד מכני הספרות הישראלית העכשווית ואילו עוז על שלושה, ולכן הרומן שלו יציב ומרכזי יותר.
הסיפור שמאחורי "סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורה של מבוכה אדירה שהולידה אותו. והמבוכה היא גלויה וסמויה. המבוכה הגלויה, שאליה שמו לב המעירים על הספר, היא לאומית-אידאולוגית: פקפוק בצדקתה של הציונות. המבוכה הלאומית-האידאולוגית הזאת הביאה את הסופר לכתיבה האוטוביוגרפית: ניסיון להסביר לעצמו ולקוראיו את הציונות מתוך ניסיון חייו וחיי משפחתו, ניסיון שפירושו הצגת הציונות כפתרון קיומי, תולדת כורח היסטורי שמצאו אנשים מיוסרים ונרדפים, ולא כפרויקט קולוניאליסטי של כובשים מנצלים מפוטמים.
אבל המבוכה הסמויה, שאליה כמדומה לא שמו לב המעירים השונים על הרומן, היא פנים-ספרותית: פקפוק בנחיצותם של הספרות והסופר כיום. זאת הסיבה בגינה יש לרומן אופי סיכומי ונוסטלגי, כמעט קינתי; תחושת תום עידן שאינה נוגעת לציונות ולעתידה המעורפל אלא מקוננת חרש על תרבות הכתב העברית התלויה על בלימה. עוז, שמקפיד להדגיש ברומן את קשריו האוטוביוגרפיים עם גדולי הספרות העברית, טשרניחובסקי שאת ריחו הטוב הוא זוכר, עגנון ומבטו הערמומי, זלדה הפיוטית שהייתה מורתו ביסודי, מונה את קשריו אלה לאו דווקא מטעמי גאוותנות אלא מתוך תוגה ומאמץ אחרון נואש. עוז מבקש ב"סיפור על אהבה וחושך" לענוד את עצמו כטבעת אחרונה בשלשלת-שושלת המפוארת של תרבות הכתב עברית, אך הוא מבקש לחשל עצמו אל השלשלת ולחשלה תוך כדי, מתוך תחושה שגורלה של השלשלת אולי נחרץ וסוחרי המתכות כבר להוטים להתיכה.
"סיפור על אהבה וחושך", אם כך, תוהה על עתידה של הספרות העברית כשאלה נפרדת מהתהייה המרחפת בין דפיו על המשכיותו של הפרויקט הציוני. במילים אחרות: זהו ספר על הספרות והמדיום הספרותי לא פחות משזהו ספר על הציונות והלאום היהודי.
לטעמי, המבוכה הסמויה המוזכרת שיתקה את עוז במהלך המחצית השנייה של שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90, שנים בהן יצר יצירות חיוורות להפליא (למעט "המצב השלישי"). שנות השפל של עוז כסופר הן השנים של כינון ערוץ 2 ואוסלו, שנים שייתרו כביכול, ומשתי סיבות שונות, את הפונקציה של הספרות והסופר: או משום שכה טוב, השלום הגיע, ואין צורך יותר במכשף השבט ובניחומיו; או משום שבמקום לקרוא עוז אפשר כעת לצפות בארז טל מגיש את "גלגל המזל". אלה הן גם השנים הארוכות והחשוכות שהספרות העברית התנהלה בהן ללא יצירת מופת משמעותית, ללא מגדלור. דומה שמאז סוף המאה ה-19 לא חלפו שנים ארוכות כל כך על הספרות העברית ללא יצירת מופת מז'ורית (מ"התגנבות יחידים", 1986, ועד "סיפור על אהבה וחושך", 2002; באמצע היה "ספר הדקדוק הפנימי" מ-1991, אבל זוהי יצירה גאונית-מינורית ולא מז'ורית)
המבוכה שממנה נולד הרומן הזה היא, אם כן, כפולה ואדירה. אך "סיפור על אהבה וחושך" יצא מהמבוכה הכפולה הזאת כשידו על העליונה. הניצחון הזה הוא חלק מהמפעים ברומן. בצד שיקום הנרטיב הציוני, הרומן החיה את המחבר, אחרי שהוכרז על מותו.
וזה המהלך המפתיע שמתרחש ברומן: המשבר הלאומי, האינתיפאדה השנייה והכרסום בנרטיב הציוני, הוא זה שמחד גיסא שלח את הסופר להתבונן בקורות משפחתו הפרטית. אך המשבר הלאומי הוא גם זה שמאידך גיסא אפשר לסופר לזכות מחדש במקומו כ"מכשף השבט", אדון הנרטיב הלאומי, המאסטר נרטיב. הסופר כגיבור-על שנקרא לשוב מגלותו האפורה כדי לשקם את הפצעים העמוקים שנבעו בנרטיב הלאומי. כי הרי את מורכבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני אי אפשר להסביר בשיר רוק ולא בקליפ ב-MTV, לא בשעשועון עם ארז טל ואפילו לא במערכון ב"ארץ נהדרת". את עומק ועדינות הרגשות המעורבים בסכסוך הזה לא תבהיר אפילו סדרת טלוויזיה רצינית (חשבו על גסות הרגשות המבוטאים ב"עמוד האש" אם מעמידים אותם ביחס לרזולוציה הרגשית שעוז מגיע אליה ברומן שלו).
כך הוליד הפיתול ההיסטורי של תחילת העשור את הצורך הדוחק בדמותו של הסופר הלאומי, ועוז כרה אוזנו לצורך הזה, נענה לו והתייצב.
בקצרה נוסיף שלא רק בתחומי הספרה הלאומית מצא עוז מחדש את צידוק קיומם של הספרות והסופר. גם בספרה האישית הצליח הרומן להתוות דרך להבקעת המצור שנחנקה בתוכו הספרות.
הפנייה לכתיבה האוטוביוגרפית היא הגילוי שלספרות יש כיום תפקיד ביצירת לכידות בנרטיב האישי. כתיבה אוטוביוגרפית טובה, כמו ב"סיפור על אהבה וחושך", שולחת בעקבותיה גם את הקורא להתבונן בחייו שלו, ולבקש אחר לוז אישיותו ושורש זהותו.
- לכתבה השלישית בפרויקט
- לקריאת הביקורת הפיקטיבית
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם