חג הקורבן: על "הקורבן" של סול בלו
"הקורבן" אינו פסגת יצירתו של סול בלו ובכל זאת מדובר בספר מענג לקריאה הבוחן את סוגיית ההתקרבנות היהודית באופן רלוונטי להפליא
הספר יצא ב-1947 כשזוועות השואה הן חדשות טריות. בניו יורק מתבססת אליטה יהודית רבת עוצמה - הדור הראשון של המהגרים שנמלטו מאירופה בתחילת המאה - שרוכשת בהדרגה עמדות שליטה בכמה תחומים מזוהים כמו עיתונות ומו"לות. אבל על תחושת הביטחון היחסי מאפילה הטרגדיה באירופה. מצד אחד יהודי העיר כבר יצאו מגטו הקנישעס וחנויות הקונפקציה של הלואר איסט סייד; מהצד האחר בני משפחתם נרצחו בהמוניהם במולדת הישנה. מצד אחד אפשר להיפרד סופסוף מאובססיית הקורבן ההיסטורית; מצד שני דמם של הקורבנות הממשיים עדיין זועק מהאדמה.
התוצאה היא קונפליקט רגשי סבוך שבו משמשות בערבוביה התערות תחושת נרדפות ואשמה. זהו הגורל היהודי המודרני במלוא מורכבותו המוכרת אבל סול בלו משרטט את קווי המתאר שלו 20 שנה לפני וודי אלן 50 שנה לפני "ממזרים חסרי כבוד".
במרכז הרומן עומדת סיטואציה דרמטית פשוטה יחסית. ערב אחד בלב הקיץ הניו יורקי הלוהט, כשאשתו נמצאת מחוץ לעיר וגיסתו מתמודדת עם מחלה מסתורית של בנה, פוגש לוונטל בגן ציבורי גבר שיכור שנראה כמו פושט יד. לאיש קוראים קרבי אולבי והוא טוען שלוונטל הרס את חייו. לוקח ללוונטל כמה דקות עד שהוא מזהה אותו. כמה שנים קודם, בתיווכו של חבר משותף, ארגן לו אולבי ראיון עבודה בעיתון שבו עבד. המפגש היה קטסטרופלי ולוונטל סיים אותו בהטחת עלבונות באיש שאמור היה להציע לו משרה.
כמה חודשים אחר כך איבד קולבי את מקום עבודתו. אשתו נפטרה והוא הפך לאלכוהוליסט, קבצן וחסר בית. הוא מאמין שלוונטל אחראי לכל המכות שניחתו עליו ועכשיו הוא בא לתבוע תיקון. הוא מצפה שלוונטל ישתמש בקשריו החברתיים - באותה ערבות הדדית שממנה נהנים כל "בני מינו" - בשביל להשיג לו ג'וב חדש.
הטענות של קולבי, כמו כל תיאוריות הקונספירציה האנטישמיות, מופרכות מבחינה לוגית אבל משום מה לוונטל לא מצליח להיפטר מהאיש. הוא מוצא את עצמו נסחף בוויכוחים חסרי תכלית עם קולבי האנטישמי המובהק, נותן לו כסף, אפילו מכניס אותו לדירתו. בתערובת של פחד ותיעוב ובעיקר משיכה לא מוסברת, מתנהל ביניהם ריקוד של צעד קדימה ושניים לאחור.
למרות הדחייה המתגברת כלפי קולבי, למרות שהוא משבש את חייו כמעט ללא תקנה ולמרות שהוא חולק את האינסטינקט האמריקאי כל כך שלפיו כל אחד מאיתנו אחראי לבד לגורלו - נראה שאסא מקבל, לפחות במידה ידועה, את הנחות היסוד של האיש שהשתלט על נשמתו. למעשה הוא עצמו מאמין בקיומן של "רשימות שחורות" שיהודים בעלי השפעה במקומות עבודה יוקרתיים מעבירים זה לזה כדי להשאיר בחוץ גורמים לא רצויים.
בלו כתב רומן דחוס, קאמרי, שעלילתו מוגבלת לרחובות המחניקים של מנהטן,
"הקורבן", ספרו השני של בלו, אינו מתעלה לרמתם של "הרצוג" ו"הרפתקאות אוגי מארץ'". הוא סובל מסכמטיות מסוימת ולזהות הגורל שכופה המחבר על הקלגס והקורבן יש ניחוח אינטלקטואלי מעט עבש. אבל הספר מענג לקריאה, מתורגם להפליא ואחרי הכול הוא נכתב על ידי אחד הסופרים הגדולים של המאה שעברה. והכי חשוב הדילמה שבמרכזו - האם ייתכן קיום יהודי שאינו גלות - לא התיישנה.
"הקורבן", סול בלו. מאנגלית: ארז אשרוב, זמורה ביתן, 271 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם