לא הלכה לאיבוד: ראיון עם דבורה עומר
היא כבר הוציאה מאות ספרים, אבל כל ספר חדש מרגש אותה. דבורה עומר מספרת על השינויים במשפחה הממוצעת, שהובילו לשינויים גם בסיפורים שלה: התכנים עדכניים יותר, כללי ההתנהגות הבסיסיים של הדמויות לא. "בסופו של דבר הילד של היום זקוק לחום ואהבה כמו לפני 40 שנה", אומרת עומר
עומר היא אשת בית, נוכחת-נפקדת בחברה הישראלית, שפוקחת עין מתבוננת מהצד וכותבת. פשוט כך. בשנים הרבות שבהן היא עובדת הספיקה לכתוב עשרות - אם לא מאות - ספרי ילדים ונוער, וללמד אינספור צעירים על תולדותיהן של דמויות היסטוריות מכוננות כמו איתמר בן אב"י ("הבכור לבית אב"י"), שרה אהרונסון ("שרה גיבורת ניל"י"), זוהרה לביטוב ("לאהוב עד מוות") ועוד .
לאחרונה הושק ספרה החדש של עומר, "סיפור שקרה לי בדרך" (דני ספרים), שעליו חתומים עומר עצמה אבל גם ורד רביבשורץ, שהופקדה על הזווית האימהית הצעירה; פרופ' עמירם רביב על הייעוץ; ופרופ' מירי ברוך על העריכה.
על הרעיון לכתיבת הספר, שהשלים את "מגדל של קוביות בניתי" ו"הנשיקה שהלכה לאיבוד", חתום פרופ' עמירם רביב - "האדם שהוריד אותי לגיל הרך בשנת 1974", כהגדרתה של עומר, עם הרעיון לספר "מגדל של קוביות בניתי".
"עבדתי איתו כבר על 15 ספרים. לפני כמה שנים הוא שב ופנה אליי עם ההצעה שנעבוד על 'חוליית גישור' בין ה'מגדל' ל'הנשיקה', מאחר שהרגיש שחסר ספר שפונה לגילאי שנתיים עד ארבע. בשבילם סיפורי 'המגדל' פשוטים מדי, אבל סיפורי 'הנשיקה' ארוכים ומורכבים מדי", משחזרת עומר.
"הייתה בידיו רשימת נושאים לסיפורים, אבל היו לי עיסוקים שונים ולא כל כך נפניתי למשימה. עמירם שב והעלה את הנושא, אבל הרגשתי מעט מרוחקת מהגיל של הקוראים המיועדים. אפילו הנכדות שלי גדלו ועברו את הטווח. בשיחה אקראית עם ורד הועלה הרעיון שהיא, אמא לילדים צעירים, תסייע ביצירת התכנים. למעשה הספר'סיפור שקרה לי בדרך' קרם עור וגידים לאחר הצטרפותה".
בעבר העידה על עצמה כי הכתיבה והקריאה היוו מפלט מן הבדידות והעצב. היום, אחרי שזכתה לאהבה גורפת, תפקידן של הקריאה והכתיבה בחייה שינה מיקום: "לצערי כמה מתלאות הבריאות שלי גרמו לי להאטת קצב ולירידה ברמת הפעילות היוצרת שלי. כיום אני יותר צורכת ספרות מאשר מייצרת", מספרת עומר ל"המגזין". "עם זאת, 'סיפור שקרה לי בדרך' אפשר לי חיבור מעניין לדור הצעיר ומפגש עם נקודת מבט נוספת".
מתי החלטת להוציא ספר נוסף?
"מה ששכנע אותי לצאת להרפתקה החדשה, וכל ספר זאת הרפתקה חדשה, היא 'עסקת החבילה' שעמירם ובתו ורד הציעו. למעשה בתה השלישית של ורד הייתה באותה עת בת שנתיים וחצי והיו לה חברות עם ילדים בגיל דומה.
ורד הציעה שהיא תבנה טיוטות של סיפורים בהתאם לנושאים שהיו ברשימה, וכן תוסיף עוד תכנים הרלוונטיים לצרכים של קבוצת גיל זו ומאפייניה. כשראיתי את
מה לדעתך סוד הקסם של "מגדל של קוביות בניתי" ו"הנשיקה שהלכה לאיבוד"?
"הם פשוט עונים על מה שמעניין ילדים וקרוב לעולמם. הם מוסיפים צבע להתרחשויות יומיומיות. הם לא באים במקום ספרי פנטזיה ואגדות רחוקות, אלא באים להשלימם בכאן ועכשיו. ילדים אוהבים לשמוע סיפורים על עצמם וקל להם להזדהות איתם. בנוסף, הסיפורים מאפשרים לטפח דיאלוג בין הורים לילדים.
נראה שהורים רבים למדו לשוחח עם ילדיהם בעקבות קריאת הסיפורים. יש גם כנראה מרכיב סודי נוסף שעובד בסיפורים. הילדים חשובים, אבל כמעט בכל סיפור יש גם קריצה אמפאטית, כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה, להורה העייף והמוטרד לפעמים. אני מאוד בעד הילדים, אבל יש לי גם פינה חמה בלב להורים. אני מאמינה שכשההורה מוצא התייחסות גם אליו, הוא קורא לילד את הסיפור ביותר עניין וביותר התלהבות".
ללא ספק, המבקרים הנוקשים ביותר בקרבנו הם פעוטות. הצעצוע לא מאתגר או מאתגר מדי? לסל וחסל. הספר לא מעניין? עוברים הלאה, לאטרקציה הבאה. נוסיף לזה את העובדה שלדור המדובר סף גירוי נמוך עד תת קרקעי, את הימצאותם של האינטרנט ומיליוני ערוצי הטלוויזיה, והנה התורה כולה על רגל אחת.
מה השינויים שאת מזהה בילדים היום?
"הם ואולי גם הוריהם נעשו קצרי רוח. סיפורים ארוכים מעייפים את ההורים ואת הילדים. הם נעשו דעתניים יותר, מתמצאים יותר בסובב אותם. כבר מגיל צעיר הם מודעים לטכנולוגיות מדיה שונות. הם צמודים יותר לטלוויזיה ולמחשב, ואם ההורים לא משקיעים ולא מבססים מגיל צעיר תרבות ומסורת של קריאת סיפורים, כבר די קשה לעניין אותם בגיל הגן להקשיב לסיפור.
לא קל להתחרות בטלוויזיה, אפילו שאני מסכימה עם אחותי ורד מוסינזון שאמרה פעם:'קלטת לא יכולה לחבק'. אגב , לדעתי זה הקסם המורכב של ההורה המקריא, שמעשיר את ילדיו גם מבחינה אינטלקטואלית וגם מבחינה רגשית.
"עם זאת, צריך להבחין בין כתיבתי לבני הנעורים לבין הכתיבה לילדים צעירים מאוד. בכתיבה לבני נוער אני מעלה דמויות מופת מההיסטוריה הישראלית כדוגמת שרה אהרונסון, אליעזר בן יהודה, רבין ורבים אחרים. שם כתיבתי נשארה די דומה - במובן של הבאה סיפורית של אירועים שאכן התרחשו בהיסטוריה הציונית בתוספת נופך אישי שמאפשר לי להציג ציור של הדמות, לפי התרשמותי מהחומרים שליקטתי.
בכתיבה לילדים צעירים אני ממוקדת בהווה, בסובב את הילדים, וכן בצרכים ההתפתחותיים המיוחדים לכל קבוצת גיל. כמו כן אני מגיבה על גורמים בסביבה שבה נמצאים ילדים כיום. לכל תקופה יש מאפיינים משלה".
התכנים לובשים צורות חדשות עם השנים?
"בעבר, כשהדפסתי במכונת כתיבה, לא היה אזכור למחשב. אתן לך דוגמה קטנה אך מעניינת: לפני כמה שנים החלטנו לעדכן את'הנשיקה שהלכה לאיבוד' מבחינה גרפית. נורית יובל, הציירת, ציירה במחשב מחדש את כל ציורי הספר עם דגש על גיוון ועל צבעוניות רבה יותר.
אז התבקשתי גם לעדכן מעט מהתכנים. איזו אמא מכירה כיום יוד סגול? וכך בסיפור'יוד סגול מרפא הכל' הועבר הדגש לדמות סבתא שהוכנסה לסיפור המחודש, והיא זו שמספרת איך פעם טיפלו בכל פצע ביוד סגול.
"ב'סיפור שקרה לי בדרך' התכנים אכן עדכניים יותר, בין היתר בכל הקשור לנקודת מבטה של ורד. לדוגמה, השוויון בין המינים בטיפול בילדים בולט מאוד. אנחנו גם מטפלים בנושא הורים גרושים ומשפחות אלטרנטיביות, שכיום נפוצות הרבה יותר מבעבר. בפרק של יחסי הילד והסובב אותו יש דגש רב על מסגרת הגן, שכן כיום ילדים רבים מבלים במסגרת הגן 8 או 9 שעות ביום.
עם זאת, רבים מהתכנים לא משתנים עם השנים, ככל שהם נוגעים ליחסים בין ההורים וילדיהם ובין הילד לחברו. בסופו של דבר הילד של היום זקוק לחום ואהבה כמו לפני 40 שנה וכללי ההתנהגות הבסיסיים לא השתנו".
איך מקנים לילדים אהבת ספר, בעידן שבו ההורים עצמם הם פריקים של טלוויזיה ואינטרנט?
"בהמשך לשאלתך הקודמת, ופה אני מסתמכת גם על הידע המקצועי של פרופ' רביב, להורים כיום חשוב להשקיע בילדיהם ולכן רובם מוכנים להתאמץ ולהתחשב בצרכים הרגשיים והאינטלקטואליים של ילדיהם. קריאת סיפורים מגיל צעיר מהווה את אחד האמצעים היעילים, לא רק לטיפוח ולהעשרה אלא גם להידוק הקשר בין הורים לילדיהם.
הורה שמקריא סיפורים לילדיו מתווה לו כיוון. אפשר גם לעודד אחים גדולים להקריא סיפורים לאחיהם הקטנים. הורה שקורא ספרים בעצמו מהווה מודל חיקוי לילד, שלמרות הפיתויים יבחר גם בקריאת ספרים. טוב, אולי בעוד כמה שנים יקראו כולם מספרים אלקטרוניים, אבל העיקר שיקראו ספרים".
האם שנות השתיקה הארוכות שינו במשהו את הגישה לכתיבה?
"ציינתי את בעיות הבריאות שתורמות להפניית תשומת לבי לאפיקים אחרים. החזרה לעיסוק בכתיבה, מתוך השותפות והמבט הצעיר של ורד שאיתה עבדתי על'סיפור שקרה לי בדרך', הייתה מרעננת והזכירה לי את החן שבגיל הרך. היה משהו נוסטלגי בכתיבת הספר ובכך שוורד, שכילדה הופיעה בספר'מגדל של קוביות', יכולה להיות שותפה לספר ההמשך אחרי עשרות שנים, כשהיא כבר אם לילדים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם