קריאה לא תמה: על "יומן אבל" של רולאן בארת
לעשות צדק עם יומן האבל של בארת פירושו לא לקרוא בטקסט המדהים הזה. הטרגדיה היא שאפשר לדעת את זה רק אחרי קריאת הספר
טקסטים רבים ראו אור אחרי מותו, אבל יומן האבל הזה נותר בצורתו הגולמית כל כך שהאפשרות הסבירה שכלל לא נועד לפרסום מהדהדת בו בכל עמוד. לדבר, אם כן, על "צוואות נבגדות"? לדבר על צוואות נבגדות בימים שבהם רבים בעולם הספרות מצליחים רק בקושי להסתיר את הזקפה שעולה במכנסיהם לנוכח האפשרות המתוקה שהנה, אולי, מתישהו, תיכף, בקרוב ייחשפו אי אלו סיפורים חדשים של קפקא, יצירות עלומות שהוסתרו נעולות בכספות שאולי תיפתחנה בקרוב בצו שופט?
אירוניה חמצמצה יש בעובדה שאלה המשתוקקים תמיד לעוד מאותם טקסטים אסורים הם מעריציו של סופר שמעולם לא רצה שנקרא אותו ואצל בארת - אוהביו של הפילוסוף שהכריז על מות המחבר, על היות הכותב רק מנסח מחדש של טקסטים קודמים. הבו לנו את חיוורונו של קפקא, הבו לנו עוד מדמעותיו של המחבר!
"יומן אבל" נושא עימו מעצם פרסומו לא רק את ידיעת מותו של מחברו אלא את הידיעה שכולנו מציצנים, חוטאים לפרטיות המוחלטת שהמחבר ביקש לטקסט הזה (פרטיותו של הטקסט שבה ועולה בו כל העת).
כולנו טובלים את קצות אצבעותינו בדמעות הפילוסוף האהוב עלינו, רק משום שהוא פילוסוף שאנו אוהבים. איני יודע ולא אנסה לשער מהו המנגנון הנפשי הנירוטי ששולח אותנו תמיד אל אותם מחברים ומצדיק באהבתנו את הבגידה בהם.
בארת מנסח ביומן את האבל כאתיקה של אי-בגידה שהיא-היא המטלה הקשה באמת: אי
בגידה שפירושה הקפדה על נצחיות האבל מתוך הבנה שהשתחררות ממנו - אם היא בכלל אפשרית - פירושה זניחת המת האהוב. אפשר שאותה אי-בגידה היא שמאפשרת בסיבוב מזהיר של המחשבה הפילוסופית דווקא את הפנייה אל כתביו האישיים ביותר של בארת (בבחינת: ברצוני להיות נאמן לו ולכן עליי לקרוא את כל שכתב גם את העמודים הפרטיים ביותר במגירותיו).
אבל "יומן אבל" נותר טקסט אישי מאוד ואין תמה: בארת מתאר את האבל לא רק כפרקטיקה אישית אלא כמעשה אגואיסטי ממש משהו שאמנם נובע מהיעדרו של האחר - היעדר שאפשר ממש לחוש בו - אבל הוא חגיגה אם אפשר לומר כך של העצמי של האני-החווה באבלותו.
היומן הזה בלתי-מעובד, וידויי עד אימה, הוא טקסט בוכה ופגוע, טקסט מאוהב עד כדי התמוטטות, לא טקסט פילוסופי אלא הכנה לטקסט פילוסופי. בארת חוזר ודש בניסיון לכתוב, שב אל התשוקה לכתוב ואל הרעיונות לכתיבה; ובכל זאת, הכתיבה עצמה היא דבר שיש לעשותו רק בעתיד, באשר עתה היא עומדת בדרכו של האבל, מונעת את פעולת האבל, מסיחה את דעתו של האבל מהתאבלותו.
לא אומר בארת אין קץ לאבל, הוא אינו מתקהה משום שאינו ליניארי, הוא חוזר וזוקף את ראשו תמיד: לעולם אינך חסין בפניו, הוא יתקוף אותך מתוך מחברת תווים שתזכיר את המת מתוך סרט מתוך משפט של השכנה.
בארת שב ומהרהר בפסיכואנליזה, מצטט פעמים
בארת- בדרך כלל פילוסוף צרפתי קוהרנטי, איזה אוקסימורון - אינו זקוק כאן לקוהרנטיות. היומן הזה לא נכתב למען הזולת אלא למען הכותב.
ועתה יש לומר שהטקסט הזה מדהים, באמת מדהים, גם משום שבארת הפילוסוף הוא מכשיר נקי מאוד: גם בשיא יצריותו הוא כמעט נחמד, משויף לעולם, אינו דוקר באמת כמו דרידה, ודאי שלא כמו בודריאר או דלז. והנה היומן הזה כולו דמעות וכאב אמיתי, טקסט שמתפרק מרוב סבל והוא שוכב באיזה ארגז בארכיון ומוכרחים לפרסם אותו כי מתוך החיים הוא מדגים את הטענות הידועות של בארת על הקשרים הסבוכים שבין אהבה, ספרות ומוות.
אלא שבמובנים רבים לעשות צדק עם היומן הזה פירושו לא לקרוא בו, לאחוז בו אך לא לעיין בו, להיות תמיד על סף הקריאה. יומן האבל צריך לשכב שם, היכן שנניח אותו, להיות תמיד עדיין
לא-נקרא ולכן מאיים ובלתי נסבל; להישאר מוחשי מדי ובלתי נגיש כמו האהובה המתה שאין לגעת בה ואי אפשר להרחיקה מן המחשבה.
הטרגדיה היא שאפשר לדעת כל זאת רק אחרי קריאת הספר. אני אוהב את בארת, אני אוהב את כתביו, אקרא אותו ובעשותי כן אוכיח כי רק באהובים עליו יכול אדם לבגוד באמת.
"יומן אבל", רולאן בארת, מצרפתית: חגית בת-עדה, כתר, 300 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם