עיטור העוז: על אתגר קרת כשגריר תרבותי
הוא ממלא אולמות בקמפוסים, כותב מאמרים ל"ניו יורק טיימס" ונהנה ממעמד של סלבריטי בפולין ובגרמניה. שני סרטיו, "מדוזות" ו-"9.99 דולר", עוררו התלהבות בפסטיבלים בעולם וחשפו אותו בפני קהלים חדשים. ערב יציאת ספרו הראשון מזה שמונה שנים, הגיע הזמן לבדוק איך ירש אתגר קרת את עמוס עוז בתפקיד השגריר התרבותי הייצוגי של ישראל
"המקצב של הסיפורים שלי מאוד חשוב לי. בגלל זה, כשמתרגמים את הספרים שלי לשפות זרות פחות חשובה לי ההיצמדות למילים המקוריות כמו השמירה על המקצב של המשפטים", הוא אומר לקהל בקולומביה ומחווה בידו תנועה של חיתוך האוויר לפי קצב קבוע. כמו בספרים, גם בשיחה איתו הוא קצר, מדויק וקצבי. כל מילה חשובה, לכל משפט יש תפקיד.
אתגר קרת בילה את השבועיים האחרונים בסיבוב הרצאות, הקרנות ומפגשים ספרותיים בארצות הברית. הסיבוב התחיל בניו יורק, עבר לדנוור והסתיים בסן פרנסיסקו, שם נקבע לקרת ערב משותף עם הארווי פיקר, אמן הקומיקס הנודע שסיפור חייו שימש בסיס לסרט "אמריקן ספלנדור".
המפגש הראשון בניו יורק התקיים באקדמיה למוזיקה של ברוקלין (BAM), וכלל הקרנה של "מדוזות", סרטו הראשון, שנעשה בשיתוף אשתו שירה גפן, ושאלות מהקהל. בסך הכל הקדיש המוסד היוקרתי ליצירותיו של הסופר הישראלי שלושה ימים, תחת הכותרת "העולם הסוריאליסטי של אתגר קרת". רוב האנשים בקהל לא היו ישראלים, אלא שוחרי תרבות ואוהבי קולנוע שרצו לקבל טעימה ממי שמוגדר באתר של האקדמיה כ"אחד מהקולות השנונים והחצופים ביותר שהצמיחה הספרות הישראלית המודרנית". האולם מלא לגמרי, קרוב ל-500 צופים. ובניגוד לאירועים דומים, אף אחד לא עוזב את המקום בתום ההקרנה, לפני שמתחילה השיחה עם האורח.
"קשה לא להזדהות באופן אישי עם הדמויות בסרט 'מדוזות'", אומר לו איירה גלאס, שדרן רדיו וטלוויזיה, בתום ההקרנה. "מדובר בדמויות ריאליסטיות במיוחד, כאלה שמזכירות לך את החברים שלך או אפילו את עצמך". קרת קוטע אותו. "מי הזכיר לך את עצמך?", הוא שואל בתמימות מזויפת. הקהל מגיב בפרץ של צחוק. גלאס מגרד בראשו במבוכה.
בהמשך הערב התייחס המנחה לשתיים מהדמויות הראשיות בסרט, בני הזוג קרן ומיכאל, שנאלצים להמיר את ירח הדבש שלהם בקריביים בחופשה במלון תל אביבי סוג ב' לאחר שקרן שוברת את רגלה בחתונה. "קשה לא לרחם עליהם", אומר גלאס, "זה הזוג הכי קלסטרופובי שראיתי בחיי. זה פשוט נורא". "אה...", קרת מגמגם במבוכה מעושה, "בני הזוג מבוססים על חיי עם שירה". הקהל מתפקע מצחוק. גלאס נבוך שוב. "הבית הפך צר מדי בשבילנו, בגלל זה התחלנו לעשות סרטים", מסביר האורח.
"כל פעם שאדם מבוגר הולך לעולמו אני יודע שהפסדתי קורא, וכשתינוק נולד אני יודע שאתגר קרת הרוויח אחד", אמר לפני מספר שנים הסופר חיים באר. אין מחלוקת שקרת הוא אחד הסופרים הגדולים שהצמיחה ישראל בשנים האחרונות. אבל מעבר להצלחה הספרותית, קרת הפך בשנים האחרונות לאחד הנציגים הפופולריים ביותר של ישראל בחו"ל, מחליף בכך את עמוס עוז, שמילא במשך עשרות שנים את תפקיד השגריר התרבותי הייצוגי שלנו.
מטבע הדברים, השיחות איתו נוגעות בדרך כלל בנושאים של זהות, יחסים בין תרבויות, לוקאליות מול אוניברסליות. "אני תמיד אומר שהדרך הנפוצה ביותר לסיים שיחה בישראל היא בשלוש מילים, 'טוב, יאללה ביי'", הוא אומר במפגש בקולומביה, יום למחרת ההקרנה בברוקלין, בניסיון להסביר מהי השפה ה"ישראלית". "אלה שלוש מילים שמייצגות את שלוש הדתות המונותאיסטיות הקדומות ביותר. אחת מהסיפור המקראי של אדם וחוה, אחת בערבית ואחת באנגלית. אני לא חושב שיש עוד דוגמה כזאת בעולם - חוץ, אולי, מ'אסטה לה ויסטה בייבי'".
להקרנה של סרט ששם ללעג את מציאות המחסומים העגומה ומציג את צה"ל כמי שמבכר את זכויות החמור על פני האדם - וכל זאת באוניברסיטה שרק לפני חודשיים חנכה את אירועי "שבוע האפרטהייד" - יש פוטנציאל נפיץ במיוחד. העובדה שמרבית הקהל ישראלי מונעת מהחבית להתלקח. לילה קודם, בברוקלין, נבלע הסרט הקצר ב"מדוזות", שהוקרן מיד אחריו. קרת לא מחפש פולמוס פוליטי, אבל הוא רוצה להעביר מסר חברתי נוקב.
"אני חושב שאמירה פוליטית לא פעם עושה הפשטה של המציאות", הוא מסביר. "להגיד, 'בלגיה מסריחה' זו הצהרה פוליטית, בניגוד לאמירה כמו 'לפעמים אנשים טובים עושים דברים רעים'. אמירות פוליטיות מפשטות את המציאות. כשאתה אומר שמישהו הוא 'קורבן' אתה מפשט את המצב. האמירות הפוליטיות החזקות ביותר ששמעתי בחיי הן כאלו שלא ניתן לשים על סטיקר".
אז מה כן יש בסרט?
"מחסום הוא לא פעם שתי קוביות באמצע שום מקום. אנשים יכולים ללכת מסביב, אבל הם מפחדים מהחיילים ולכן עוברים בין שתי הקוביות, כשכל פעם מי שמחזיק בסוג אחר של תעודות יכול לעבור. החיות, לעומת זאת, לא מוכנות לקבל מציאות כזאת. אם חמור ירצה לעבור הוא ילך בכל מקרה. מה שאנחנו כבני אדם מקבלים לא יהיה מקובל על החיה".
זה לא שקרת הוא מסוג הכותבים שצריך לקרוא בין השורות שלהם כדי לפענח לאיזה צד של המחנה הפוליטי הם משתייכים. אבל על אף שלא פעם הביע את דעתו בטורי דעות בעיתונים, הוא מדגיש שמה שנכון לעיתונות לא מתאים ליצירות ספרות. את הספרות הוא רוצה להעלות רובד אחד למעלה. "בכל הסיפורים שלי יש מחאה", הוא אומר בתשובה לשאלה מהקהל על מקומו של הסופר בשיח הפוליטי. "אלא שזו מחאה שיש בה אלמנטים יותר קיומיים. יש משהו מאוד יפה בחיים, ובסוף כולנו מתים. עבורי זו סיבה לגיטימית למחאה. כשאני רואה שני אנשים מתקוטטים, אני אקח צד של אחד מהם, אבל תמיד אחוש במקביל סימפטיה כלפי הצד השני. לכן אני מרגיש הרבה יותר נוח לריב עם מי ששם אותנו בעולם הזה מאשר עם אנשים".
בשנים האחרונות הפך קרת למרואיין מבוקש בתקשורת הבינלאומית. מצד אחד, המרכיב הפנטסטי, הסוריאליסטי, שבכתיבה שלו הופך את סיפוריו לאוניברסליים ומחבר אותם לתחומי יצירה אחרים כמו קומיקס ואנימציה; מצד שני, התכנים ביצירתו הם ישראליים במובהק, וככזה הוא מועמד מושלם לדברר את ישראל בפני קהל בינלאומי שמעוניין לדעת על מציאות החיים בצל "הסכסוך".
הנה דוגמה לראיון שערך איתו ג'ייסון קוטסוקיס, כתב העיתון האוסטרלי "סידני מורנינג הראלד", בספטמבר 2009 בתל אביב. קרת פתח בסיפור על רופא השיניים שלו: "340 ימים בשנה הוא צמחוני אוכל טופו שנוהג במכונית חשמלית ומטפל בשיניים של אנשים. ב-25 הימים האחרים הוא הורג אנו שים". מתברר שרופא השיניים הוא צלף במילואים. "יש לו שישה הרוגים על שמו", מסביר קרת, "הוא שונא את זה אבל זה מין דבר ישראלי כזה. אתה מוצא את עצמך בין סגנון חיים חילוני, שמאלני, ובין תרבות מיליטריסטית אגרסיבית.
"זה לא דבר נדיר שאנשים כאן מכירים מישהו שנהרג במוות אלים, או שהרגו מישהו בעצמם. ובכל זאת יש לנו את אחד מבתי האופרה הטובים בעולם ו-30 אחוז מהישראלים הם חובבי אמנות שהולכים דרך קבע לתאטרון. זו מדינה סכיזופרנית".
ישראל, מסביר קרת לעיתונאי האוסטרלי, פועלת על פי היגיון של תוכנית ריאליטי: אנשים שמגיעים מרקעים ולאומים שונים נדחסים יחד על שטח אדמה צר. הסיטואציה מסוכנת. בכל רגע עלול להתלקח מאבק של להיות או לחדול. "זה מקום שקשה לחיות בו, אבל מקום נהדר לכתוב עליו".
הסיפורים של קרת הם אף פעם לא פוליטיים במוצהר, אבל מכיוון שהם מתרחשים בישראל, הסכסוך והאלימות שהוא מוליד נמצאים תמיד ברקע. והם תמיד פתוחים ליותר מפרשנות אחת. "אנחנו חיים בחברה שבה כל כך הרבה אנשים לא בטוחים במה שהם עושים, והחובה המוסרית שלי היא לבלבל אותם, להוציא אותם מאיזון", הוא אמר לקוטסוקיס. כשקרת הציג את "מדוזות" באוניברסיטת ייל, שישה יהודים בקהל יצאו באמצע ההקרנה, וצעקו שהוא אנטי ציוני, ישראלי ששונא את עצמו. הסיבה להתפרצות הייתה סצנה שבה רואים את קרן ומיכאל, בני הזוג שבמרכז הסרט, עוברים ממלון תל אביב מתפורר אחד לאחר. "הם חשבו שאני מציג את ישראל כארץ מחורבנת עם בתי מלון גרועים כדי שאף תייר לא יבוא לכאן, וצעקו שלא פלא שקיבלתי מימון צרפתי לסרט שכן ידוע שהצרפתים שונאים את היהודים".
חוץ מראיונות, קרת גם הוזמן לכתוב מאמרים למדורי הדעה של כמה מהעיתונים החשובים בעולם. במאמר שפרסם ב-29 בדצמבר 2009 ב"לוס אנג'לס טיימס", הוא ניסה להחליט אם 2010 תהיה טובה יותר או רעה יותר מהשנה שבדיוק הסתיימה, רק כדי לסיים עם התחזית הבאה: "גורמים אמריקאיים רשמיים יבואו לביקורים, יישאו נאומים מלאי תקווה וילחצו ידיים עם נציגים ערבים ויהודים. במקביל, נמשיך להרוג אחד את השני בצורה הפראית, המחושבת, ששכללנו במשך עשרות שנים. נמשיך לדמם, אבל רובנו עדיין נהיה בסביבה כשניקרא לנבא מה יקרה בשנה הבאה, 2011, ורובנו נלך על אותם הימורים שוב".
במאמר אחר, שפורסם ב-7 בינואר 2009, בעיצומו של מבצע "עופרת יצוקה", הוא התייחס לנושא ה"פרופורציה" שכיכב אז בשיח הישראלי והבינלאומי: הפרופורציה במספר הנפגעים ובעוצמת האמצעים שנוקט כל צד במלחמתו. קרת מציין שהדיבור על "פרופורציות" מנסה להפוך את הדיון לטיעון רציונלי המתקיים במחוזות הלוגיקה, השכל. "המשוואה היחידה שאני יכול לקבל היא אפס גופות בכל צד שלה", סיכם. "עד שזה יגיע, אני בוחר למחות ולהפגין ולפנות בלעדית ללב. אני אשמור את הפנייה שלי לשכל לזמנים טובים יותר".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא במוסף סופשבוע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם