אני כולה סתם גאון: ביקורת על "פתאום דפיקה בדלת"
אתגר קרת עדיין מתגלה ככותב הסיפורים הקצרים הטוב בישראל. אבל בקובץ החדש שלו "פתאום דפיקה בדלת" יש גם יסוד מתחנחן ומצטעצע הגובל בקיטש
קארבר היה בעל השפעה גדולה על דור הכותבים שקדם לדורי דור שנות ה-90. עם בני הדור הזה נמנים בין השאר גדי טאוב, עוזי וייל, אורלי קסטל-בלום, אסף ציפור וכמובן אתגר קרת. כתיבתו נתפסה כמופת לכתיבה ישרה, "רזה", הפושטת את כל הכוזב והשקרי ונשארת עם האמת העירומה. אף פעם לא הבנתי איך מכל הגלריה הכבירה של הספרות האמריקאית בת זמננו השפיע פה דווקא קארבר. גם היושרה שטענו לה המצדדים בקארבר נתפסה בעיניי כמפוקפקת. סופר שאינו מכניס ליצירתו את הצל שלו חוטא בחוסר יושר. וכך גם יצירותיהם של בני הדור המוזכר שעסקו כולם באיזה "כל אדם" ישראלי נתפסו בעיניי כחסרות משהו מהותי, מקבילה ביצירה עצמה לדמות הסופר שכתב אותה.
כי הרי הסופר הוא לא "כל אדם" מעצם יכולתו להתבונן במציאות מבחוץ (נדמה לי שמענווה מזויפת זו ניסה להיחלץ לאחרונה אסף ציפור ב"המחוננים"; ואילו "אלנבי" של טאוב, רומן טוב מאוד, רק מדגים את הבעיה). היה גם משהו חשוד בהתאמה של האידיאולוגיה של "כל אדם" לעליית כוחו של השוק בתרבות בשנות ה-90. "כל אדם" הוא הרי במילים אחרות "המכנה המשותף הנמוך".
מבחינה טכנית, הקובץ שלפנינו מצוין. כשאני כותב "טכנית" אני מתכוון לחסכוניות והיעדר מוחלט של שומנים, לבנייה מופתית של העלילה, לכושר המצאה, לפאנצ'ים מהדהדים, למסרים נבונים הנמסרים בערמומיות ובפיקחות. ניתן לאתר בקובץ גם מבני עומק. מוטיב חוזר הוא מפגש אקראי בין שני אנשים ותוצאותיו ובכלל דיון ב"אפקט הפרפר" האנושי, השפעתנו זה על חיי זה.
את קרת מטרידה גם מידת הייחוד שלנו. לבחור שחברתו צועקת את שמו, אילן, כשהיא גומרת מתברר שהיו לה 28 אילנים לפניו. הברקה גאונית. כשאני כותב "טכנית" אין הכוונה לזלזל. במובנים רבים יכולת "טכנית" היא לב העניין בספרות: היכולת ליצור אי טקסטואלי שכולו משמעותי, אי שאינו מקרי המעיד כי מאחוריו עומד יוצר תבוני. יש כאן סיפורים טובים וטובים יותר, יש עם פאנץ' ויש שחסרים את הפאנץ', יש סוריאליסטיים ויש ריאליסטיים. אך ככלל קרת מתגלה שוב ככותב הסיפורים הקצרים הטוב בישראל. שמעו לא יצא בטעות למרחוק. כמה סיפורים כאן קרובים לשלמות.
אבל יש יסוד מתחנחן ומצטעצע, קיטש מעודן בקובץ
אבל מה שהיא אולי הבעיה המרכזית של קרת היא נוכחות האידיאולוגיה הספרותית של "כל אדם", שיש בה התחנחנות (מה שובה לב יותר מסתם אחד?), חנופה (מאוששת את עליונותנו על הדמויות) וחוסר יושרה (הסתרת הצל האמביציה והכישרון של הסופר). "בנאדם ישר סך הכל, רגיל, לא שותה נפט", מוגדר אחד הגיבורים. בסיפור אחר גם הסופר עצמו מתואר כסתם אחד מכמיר לב: "איש אחד יושב לבד בחדר. הוא בודד. הוא סופר". ואילו בסיפור שלישי מתואר כך גם אלוהים בכבודו ובעצמו: "בראתי אתכם כך כי זה מה שאני יודע. זה הכי טוב שאני יכול". אצל קרת גם אלוהים הוא "כל אדם". מתחנחן, מטשטש את כוחו, מתחנף.
"פתאום דפיקה בדלת", אתגר קרת, כנרת זמורה-ביתן, 179 עמ'
אקו"ם