מחוז ש"י: 40 שנה למותו של ש"י עגנון
הוא מעולם לא קרא את קפקא (ואת המבקשים לדבר עליו, שלח לאשתו), שיגר ד"שים אל זך ואל אבידן, העניק מתנות ביד קפוצה וצייד את מבקריו בסנדוויץ' עם ביצה קשה. במלאות 40 שנה למותו של ש"י עגנון, נזכר העורך והמסאי גבריאל מוקד במערכת היחסים בינו לבין הסופר, שנותרה על בסיס גוף שלישי ממש עד יום מותו
הסופר אהב מאוד והעריך את מסת העומק בספר של המבקר הצעיר, והזמין אותו אליו לירושלים כדי להודות לו ולשבח. מאז נוצר קשר בין עגנון לבין מוקד. השנה מלאו 40 שנה למותו של גדול סופרינו, בשל כך יצאתי לראיין את גבריאל מוקד ולשמוע ממנו על מערכת היחסים עם ש"י עגנון.
מתי התחלת לקרוא את עגנון?
"בסוף תקופת הגימנסיה. אז לימדו לבחינת בגרות בעיקר את 'תהלה'. התחלתי לקרוא, כבר בסיפור הזה יש למילים הנאמרות כוח מאגי כמו בדת, ואהבתי את סיפורי עגנון על עולם שלם של יהדות דתית של לפני השואה. אבל ההלם הגדול נוצר אצלי כשנתקלתי בסיפוריו הסמליים המופשטים, ובעיקר בשניים: 'עידו ועינם' ו-'עד עולם'.
סיפורים שנתקבעו בתודעתי, של עגנון המאוחר, עגנון המיסטי, החידתי. הושפעתי מהם מאוד. פרסומו של 'עד עולם' - גוש יצירה גדול, קריפטי - הכניס אותי לאקסטזה. הטקסט הפעיל אותי".
הן "עד עולם" והן "עידו ועינם" הם סיפורים שעוסקים בשאלת החכם הכרוך אחר חוכמתו, בעולם לא מוברר, אבסורדי, מיסטי, בעל חוקיות טמירה. העולם הוא חידה, מעשי אלוהים ואדם המוזרים אף הם חידה. הפילוסופיה וההיסטוריה, הטבע והלשון, יש להעמיק בהם עד תהומות אין-חקר. "ברית כרותה לחוכמה שאינה מניחה מחכמיה", כותב עגנון בסוף "עד עולם", "הם אינם מניחים ממנה".
באיזה מובן הפעילו אותך הסיפורים?
"האמת, נכנסתי להלם. איזו לשון עתיקה. השימוש באותיות עי"ן וגימ"ל כאמצעי אמנותי לאורך הסיפורים. עגנון בסיפוריו אלה הוא בשיאו. לא תכננתי לכתוב על זה, אבל אפשר לומר בפירוש ששמעתי את המנגינה של הסיפור. הייתי בן 23, למדתי כסטודנט בטרה סנטה בירושלים, ופיזמתי לעצמי בהשפעת עגנון את רצף הווריאציות של הסיפור, בלשון הסיפור. הרשימות נבעו ממני".
ואז החלטת להוציא את המסה לאור?
"כן. הספר על סיפורי עגנון היה צריך לצאת בשיתוף עם אבידן בהוצאת אר"ד, אבל לבסוף הוצאתי אותו באמצעות איזה בית דפוס בחולון בשם'מהדיר'. אני זוכר שממש לפני שהספר ירד לדפוס מנעתי שגיאת הגהה במקום 'שבחי עדיאל עמזה' (שם הגיבור של 'עד עולם') נכתב בכותרת הספר,'שבחי דניאל עמזה'. לא נעים".
אתה גם הפצת את הספר?
"לא ממש הפצתי אותו. נתתי לדוד אבידן וליהודה עמיחי, אבל לא פרסמתי אז קטעים ממנו בעיתונות. שלחתי אותו למבקר הגדול דאז ברוך קורצווייל בשל שבחיו על הספר שכתבתי עוד קודם על פרנץ קפקא, אבל לעגנון לא שלחתי את הספר. יום אחד אני מקבל מכתב בכתב יד שלא ניתן לפענוח. על החתום - ש"י עגנון.
כתב ידו של עגנון היה משהו אבסטרקטי ובלתי קריא - נקודות וקווים. כנראה השיג את הכתובת שלי דרך אגודת הסופרים. פניתי לאנשים שיפענחו לי את המכתב. רפי וייזר, איש הספרייה הלאומית, הוא מומחה לפענוח כתב היד של עגנון. נסעתי לירושלים והוא פענח לי אותו".
וזה היה לשון המכתב: "מר גבריאל מוקד יצ"ו, אם רשאי אדם לומר לחברו את האמת, אומר לך במילים שכתב לי י"ח ברנר עליו השלום על ספרי 'והיה העקוב למישור'. בזה הלשון כתב לי, מה אומר ומה אדבר, יש לי דרך ארץ מפני הספר הזה. וכן אומר על ספרך, מה אומר ומה אדבר, יש לי דרך ארץ מפני הספר הזה שנקרא 'שבחי עדיאל עמזה'. ש "י עגנון".
"הודיתי לעגנון במכתב על מכתב", מספר מוקד, "והוא כתב לי שהוא מזמין אותי אליו. הוא גם ביקש כמה עותקים. את העותקים שהבאתי הוא שלח למרטין בובר, לש"ה ברגמן ולגרשם שלום. הייתה לי כאן הזדמנות גדולה לקדם את עצמי כחוקר ספרות וטקסטים, אך לצערי החמצתי אותה.
בעקבות הספר והמלצת עגנון נקבעה לי פגישה עם מרטין בובר. קיוויתי, וכך נסתמן הדבר, שבובר יעזור לי באמצעות קשריו לתרגם את הספר לאנגלית, לגרמנית ולצרפתית. בימים ההם בובר נחשב כסמכות הגבוהה ביותר בעולם היהודי,
אבל אני, עם אהבתי לפילוסופיה ולתאוריות חברתיות, כמובן לא התאפקתי והתווכחתי עם בובר כמו סוציאליסט טוב, וכתוצאה מזה כנראה לא יצא דבר וחצי דבר מהפגישה עם בובר. מדהים שלאדם שכתב את'אני אתה' והאמין בדיאלוג כחלק ממשנתו הפילוסופית לא הייתה שום סובלנות לדעה שאינה שלו". אבל קיבלת תגובות נוספות על הספר.
"כן, קיבלתי מכתב נפלא מגרשם שלום, שהביא את הספר אף לידיעת שוקן האב, גרשום שוקן, ובשל המלצות קורצווייל, עגנון ושלום כתבתי לא מעט מאמרים ב'הארץ' בנושאי ספרות, עד שבא הגרפומן הנתעב בני ציפר ובעידוד הפטרון שלו שוקן הבן, עמוס שוקן, חסיד ההתבטלות בפני הערבים כדי שאנו נוכל להתקיים, והפסיק את השתתפותי ב'הארץ'".
ונוצר קשר בינך לבין עגנון?
"בכל חצי שנה הייתי בא אליו. הוא היה האדם היחיד שהייתי פונה אליו בגוף שלישי. הייתי אומר:'מה דעתו של מר על. . .' או 'האם כבודו מכיר את. . .'. הוא היה אדם לא קל, אבל אותי הוא מאוד חיבב. פעם העזתי ואמרתי לו שאחרי פרנץ קפקא ותומאס מאן הוא היוצר הגדול ביותר. הוא הביט בי במבט נוקב ואמר בהברה האשכנזית שלו, במלעיל: 'אני אף פעם לא קראתי את קפקא. אם רוצה אתה לדבר על קפקא, לך לאשתי. היא קראה קפקא".
הוא נתן לך מתנות?
"כן, בכל פעם. תדפיסים. הקדשות. אמרתי לו: 'כבודו לא צריך לטרוח בשבילי'. אבל אסתר אשתו, שנראתה כדמות נפלאה מחרסינה, בדיוק נכנסה לחדר ואמרה: 'תן לו, תן לו. פעם בחיים הוא רוצה לתת משהו למישהו - אז תן לו'.
הוא אף הציע לי פעם בהברה האשכנזית כדרכו: 'אפשר אתה צריך עשר לירות?'. לא לקחתי את הכסף, אבל הוא היה נותן לי סנדוויץ' עם ביצה קשה ומלח לדרך. הוא היה אומר: 'תגיד לנתן זך, ליהודה עמיחי ולדוד אבידן שאני קורא אותם'".
את הווריאציות שלך, שאתה כותב במשך שנים, התחלת בעצם בהשפעת היצירות האלה שבאו לידי ביטוי בספר על קפקא ובספר על עגנון.
"כן, באותה תקופה, סוף שנות ה-50, התחלתי לכתוב את ה'וריאציות' שלי. שלחתי לו מכתב עם כמה וריאציות מתוך פקפוק גדול. הוא אמר שני דברים חידתיים למדי על הווריאציות, ואני כמובן ראיתי בזאת מחמאה.
הוא אמר: 'זה ייקח הרבה זמן עד שכולם יבינו מה זה, כי אין כאן האנדלונג (עלילה, ר"י) רגיל'; וגם : 'יכול להיות שעכשיו, כדי שסיפור יהיה סיפור, הוא צריך קודם כול להיות לא סיפור'. קיבלתי את זה כמו שהוא אמר. כשהוא קיבל נובל, שלחתי לו ברכות וכתבתי לו שגדולתו אינה תלויה בנובל".
חוקרים ומסאים אחרים קינאו בך על היחס החם של עגנון אליך?
"אני קראתי הרבה בכתבי עגנון, אבל לא הייתי עגנונולוג. מכיוון שעגנון קידם אותי, הייתה קנאה מסוימת. אני גם התנגדתי לתפיסות מסוימות של פרשנות, למשל, הפרשנות האלגורית של משולם טוכנר. לראות ביצירת עגנון מפתח אלגורי לא היה העיקר בעיניי.
אנשים כמו טוכנר שאלו אותי 'אתה אינך יודע פרטים ביוגרפיים אלה או אחרים על עגנון?', ועניתי בכנות שלא. לא קראתי כל בדל אינפורמציה הנוגע לעגנון, ואני זוכר שהם התפלאו על כך. כן קראתי את הרומן 'תמול שלשום' וכמובן את 'בדמי ימיה', 'הכנסת כלה' ו'אורח נטה ללון', שקורצווייל כל כך העריץ".
כאשר הספר יצא במהדורה מחודשת בלוויית שני הסיפורים בשנת 1989 בהוצאת שוקן, א"ב יהושע כתב לו פתיח ותיאר שסיפוריו המעולים והמוקדמים מאוד הושפעו מהפרוזה של קפקא ועגנון.
"כל הדור הזה של שנות ה-60 בפרוזה הושפע מכתיבת עגנון, בפרט בולי (א"ב יהושע), אבל גם יצחק אוורבוך אורפז. עגנון יצר רצף שאין בו טלוויזיות ואין בו טלפון. אין מכוניות. יש עגלות לחלק תפוחי אדמה.
מופיעים לנגד עיניך יהודים עם זקנים מימי המשנה ועד אליהם, בעלי מלאכה, מיוחנן הסנדלר ורבי יהושע הפחמי ועד אליו, המודרניסט הגדול. אלפיים שנה של רציפות דתית וגם אזרחית. גדולתו נבעה מן השילוב: מן היחס שלו למיסת טיקה הקבלית ולפואטיקה האקזיסטנציאליסטית המודרנית.
הוא קיפל בתוכו סיכום וגם קריעה ושבר. בתחילה עוד חיים הזז - סופר מצוין בעיניי - התחרה איתו על כתר סופר הסופרים, אבל אחר כך, ברבות השנים ולאת חר מותו, הפרוזה שלו הותירה את כל הסופת רים העבריים הרחק מאחור, כשהוא ניצב בלב המודרניזם המערבי כצוק איתן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם