מוזיקת המקרה: ראיון עם אופיר טושה גפלה
עם ערימות של ספרים ודיסקים ליד המיטה, לא פלא שהוא לא מוצא זמן לזוגיות או הקמת משפחה. לרגל יציאת ספרו החדש, "ביום שהמוזיקה מתה", אופיר טושה גפלה מסביר למה המוות כל כך מעסיק אותו, מתי גילה שראשון לציון עדיפה על לונדון ולמה צריך לחייב את משתתפי "האח הגדול" לקרוא לפחות שעה ביום
"ביום שהמוזיקה מתה" הוא תבנית נפשו של הסופר. כמו הגיבורים שלו, גם טושה גפלה עסוק במחשבה על רעיונות "גדולים" - חיים ומוות, אהבה ובדידות - וכמוהם הוא מסוגל לדבר שלושה ימים רצוף על מוזיקה ותרבות בריטית. טושה גפלה הוא מייצג של דור ששאב את המידע המוזיקלי שלו מה"טופ אוף דה פופס", שצפה ב"תאטרון הכורסה" בערוץ הבודד של הטלוויזיה הישראלית, והתמכר לכדורגל אנד גלי באמצעות "משחק השבת". "מעולם לא הסתרתי את העובדה שאני אנגלופיל חסר תקנה", הוא אומר. "זאת לא אהבה עיוורת. חייתי פרק מסוים באנגליה ואני גם מכיר את המינוסים שבה. הם עושים גם דברים מטומטמים, כמו החרם האקדמי למשל, שזה אוקסימורון מוזר".
לא פחות מוזר הוא הקשר שנער ישראלי מראשון לציון מרגיש לפיש אנד צ'יפס ולאוטובוסי הקומתיים של הממלכה המאוחדת. "כשהייתי ילד היה רק ערוץ 1, ואני זוכר את השליטה הגמורה של הסדרות הבריטיות משנות השבעים. 'אני קלאודיוס', למשל, או סדרה בשם Thriller ששודרה במוצאי שבת והייתי מכור לה. בכיתה ז' התחיל הרומן שלי עם אגתה כריסטי. החלטתי שבמשך שנתיים אני קורא את כל הספרים שהיא כתבה, 78 בסך הכל, וזה מה שעשיתי. בתור ילד נדנדתי לאבא שלי 'מתי נוסעים לאנגליה'".
למה?
"התרבות הבריטית ריתקה אותי. אני לא מכיר שום תרבות אחרת שכל כך הרבה סתירות דרות בה בכפיפה אחת: מצד אחד משפחת המלוכה ומצד שני הפאנק. הנימוס שלהם לעומת העובדה שהם צמאי דם. תה וכריכי צ'דר אחר הצהריים מול התפרעויות מטורפות במגרשי כדורגל. המוזיקה הכי מעודנת והשיכורים הכי מגעילים. זו תרבות של קצוות".
אז פתאום פשוט קמת ונסעת?
"כן בגיל 24. חייתי שם פרק זמן מסוים ונהניתי מכל רגע, אבל לא יכולתי להישאר. ראשית, בגלל השפה. העברית מחברת אותי חזק מאוד לארץ הזו. בנוסף, תמיד הרגשתי דיכוטומיה כזאת. אני חצוי, לא יעזור. אני מאוד אוהב את הארץ. יכול להיות שאני צריך להיות פה ולרצות להיות במקום אחר וזו הדרך שלי להרגיש שייך. הייתי באירלנד לפני כמה שנים, בהופעה באיזה בר של להקה מקומית שניגנה מוזיקה מסורתית, וראיתי את הקהל המקומי. הוא היה כל כך נינוח, הרגיש בבית, ונורא קינאתי בהם. אני לעולם לא ארגיש באמת בבית באנגליה, גם אם יהיה לי נעים מאוד לשתות בירה ולשמוע מוזיקה מעולה. למעשה, הזמן היחיד שאני מרגיש בבית הוא כשאני כותב או כשאני קורא, דווקא מפני שאני שוכח היכן אני נמצא".
"ביום שהמוזיקה מתה" מתרחש בעיר הפיקטיבית אינוביל, השוכנת במדינה האירופית הבדיונית קרמנדין. אירוע בודד משנה את חיי תושביה לנצח: יום אחד, בחודש יוני 1984, מגיע לעיר נער עם כישרון פלאי ואיום: הוא מסוגל לחזות את יום מותם המדויק של כל האנשים. במשך 24 שעות הוא מתבונן בעיניהם של תושבי העיר וכותב על דף את תאריך מותם. הרומן נפתח שנים אחדות לאחר מכן, כאשר הדמות הראשית בעלילה, דורה מאטר, מציינת יום הולדת 18, הגיל שבו היא מורשית לפתוח את התיק שבו כתוב תאריך מותה. זהו רומן התבגרות של אישה צעירה בצלו של מוות ידוע מראש - ועל כן הוא עצוב, אבל גם משעשע, מלא אהבה לאנשים, לחיים ולמוזיקה.
הספר מתנהל בשני מישורים. בראשון מתוארים חיי העיר ותושביה, האנשים המתמודדים עם ידיעת המוות - אלה שמנסים לחמוק ממנו, אלה שמנסים להקדים או לדחות אותו, אלה שמבקשים לרמות אותו. במישור השני מככב הסיפור של דורה מאטר, שבמרכזו גילוי האהבה שלה למוזיקה. היא מתחילה כחובבת, אחר כך מקבלת עבודה כמוכרת בחנות דיסקים, ולבו סוף הופכת ל"תקליטנית הפרידות" של העיר, זו שמנגנת כשאנשים סיימו להתכונן למוות ואומרים שלום לעולם שהכירו.
הרבה זמן לא יצא בישראל רומן
"אחרי הצבא גיליתי את בתי המקדש של המוזיקה בתל אביב - בית התקליט, אלגרו, פאז, חור בשחור. אלה ציוני דרך חשובים בביוגרפיה שלי. מי שלא עבר דרכם, לא יבין ולא יידע מה זה ללכת בהתרגשות לחנות כדי לקנות מוזיקה שאתה אוהב. אני זוכר נערים שהיו באים וממש מקשיבים לאלבומים. לצערי, ההקשבה אבדה לדור הזה. כולם כל כך תזזיתיים, שהם לא מסוגלים לשבת, לשתוק עשר דקות, ופשוט להקשיב. יש תיכוניסטים רבים שאין להם מושג מי זה דיוויד בואי. הדבר הכי איכותי שהם מגיעים אליו זה קולדפליי".
טוב , יש דברים אחרים שחשובים להם.
"הכל קשור למתווכים בין האמנות לבין הקהל. אנשי הטלוויזיה, הרדיו, הכותבים בעיתונים. תוכנית כמו 'האח הגדול' שוברת שיאי רייטינג, ואין לי בעיה עם זה, אבל הם לא מכניסים לבית ספרים. זה מסר מאוד ברור לקהל שצופה בזה. אני לא מבין מדוע במקום להראות אנשים מעשנים ומשתעממים, לא נותנים להם ספרים ומראים אנשים קוראים ספר, אפילו לשעה ביום. ככה מעבירים מסר. אתה יודע כמה אנשים צעירים רואים את התוכניות האלה ומבינים בתת מודע שספר הוא מחוץ לתחום? אלה דברים שמזעזעים אותי".
אם היו סוגרים אותך בבית "האח הגדול" ומונעים ממך לקרוא, מה היית עושה?
"הייתי רוצח כדי להשיג ספר. קריאה היא ההצלה. היא התרופה, לא כאקט של בריחה אלא בדיוק ההפך - התכנסות והתקרבות אל מקומות שבחיי היומיום אתה מדיר את רגליך מהם. אני טוען ששעמום הוא פריבילגיה של מטומטמים. יש לי בבית ערימות של סרטים, ספרים ומוזיקה ליד המיטה, וזה משגע אותי שיש אנשים שאומרים שמשעמם להם. מה משעמם לכם? דווקא עכשיו, בתרבות השפע, יש כל כך הרבה אפשרויות".
בעיקר טלוויזיה ואינטרנט.
"זה נורא. וזה עצוב. אין אפילו תוכנית של שעה בשבוע על ספרות בטלוויזיה. מה ביקשנו? שתהיה שעה עם אינפורמציה, זה הכל. לא ביקורות. לא מסרים קשים. פשוט שייתנו לאנשים לדבר קצת על קריאה, ספרות וספרים. הרי יש מיליון תוכניות ריאליטי, וכלום על הנפש. על הרוח. שיממון ושממה. גם במוזיקה. אנחנו היינו נוסעים לעיר אחרת כדי לקנות תקליט, ויושבים ומאזינים, ממש מאזינים להם. היום אנשים בכלל לא מנסים לשקוע בחוויה המדהימה הזו שנקראת האזנה לתקליט, מהתחלה עד הסוף, כמו שהיוצר התכוון מלכתחילה. זה עצוב נורא. אולי אני נשמע מיושן, אבל חבל לי על החוויה ההיא, שאף אחד היום כמעט לא מכיר.
"בכלל, אחרי גיל 35, המון אנשים כבר לא משקיעים במוזיקה. הם לא קונים דברים חדשים. הם מסתפקים במה שיש להם. מאבדים את יצר הסקרנות. אותו דבר בספרות. פעם באתי לחנות ספרים והמוכרת אמרה שהיא קוראת רק ספרים של סופרים מתים. הסתובבתי והלכתי משם. זו חשיבה אנכרוניסטית, שאין קלאסיקות עכשוויות. ברור שיש".
טושה גפלה מעדיף לחיות בעולם הדמיון, עם התה והלימון והספרים. הוא לא הקים משפחה, וגם אין לו מערכת זוגית. הוא אפילו לא נוהג, מעדיף להתנייד באוטובוסים. "אם הייתי נוהג, זה היה חוסר אחריות של המדינה. אני לא מסוגל לנהוג. הראש שלי עסוק בדברים אחרים ואני מעדיף לנצל את הזמן היקר באוטובוס ללמוד מוזיקה חדשה או לקרוא, בתקווה ששכניי לנסיעה לא יברברו את עצמם לדעת בניידים הארורים. בכלל, בחיים, הסיפור הוא הדבר שהכי חשוב לי. בספרים נורא חשוב לי לספר את הסיפור, אני חושב שדרך הסיפור אתה מגלה המון דברים, זה כמו להציב פנס מול החיים. מרגש אותי לכתוב סיפור שעובד כי אני בעצמי מתרגש לקרוא סיפורים כאלה. כשאני קורא ספר ופתאום כל הפרטים מתחברים, נופלים למקומות שלהם, זה מסעיר אותי".
מה בדיוק מסעיר אותך?
"הכתיבה. היצירה. אבל עוד לפני כן, אם לשים לרגע את הציניות בצד, להיות האדם הטוב ביותר שאני מסוגל להיות. לתת מעצמי לחברים, לתלמידים, וכמובן לקוראים. חשוב לי גם ללמוד כמה שיותר, ואת זה אני עושה באמצעות קריאה אינטנסיבית, האזנה למוזיקה וצפייה בסרטים".
עד היום הוא הוציא שלושה ספרים: "עולם הסוף" (2004), "הקטרקט בעיני הרוח" (2005) ו"מאחורי הערפל" (2007). בכל ספריו של טושה גפלה מככב המוות. דווקא בגלל שהוא לא עושה רושם של אדם קודר ופסימי במיוחד, העיסוק המתמיד הזה מחייב הסבר. "זה אולי יפתיע אנשים מסוימים", הוא אומר, "אבל לא המוות מעסיק אותי, אלא החיים וארעיותם לנוכח המוות שממתין לכולנו. המוות עצמו הוא שום כלום, ואי אפשר להתייחס אליו במנותק מהחיים. מנגד, אני לא יכול להתעלם מכך שמותו של אדם אהוב הוא אירוע בלתי נתפס. רגע אחד אתה פה, וברגע הבא כאילו אינך. אבל בתודעת החיים אתה הרי ממשיך להתקיים. אני לא חושב שאפשר בכלל לחשוב על אדם חי כעל משהו אחר מלבד אדם חי. פרוסט קרא לזה 'הסתירה הזאת הבלתי נתפסת בין הזיכרון והאין'. כנראה הכל בסופו של דבר נובע מאהבת החיים העצומה שבי. בת' גיבונס הנפלאה פתחה את אלבום הסולו שלה במשפט 'אלוהים יודע כמה אני מעריצה את החיים'. זה נשמע מובן מאליו, אבל לדעתי יש במשפט הזה עומק אינסופי".
הספר כתוב בגוף ראשון נקבה. זה קשה?
"זו הייתה חוויה נפלאה. אפשר לומר שבמהלך השנתיים שהספר נכתב הייתי, בפנים, דורה מאטר, הגיבורה, וכלפי חוץ הייתי טושה שכולם מכירים. תמיד אמרתי שיכולת המשחק היא תכונה חיונית לכל יוצר, ובמיוחד לסופר. לאט לאט למדתי מי זו דורה, איך היא חושבת, מה היא אוהבת, היכן מצויות נקודות התורפה שלה, מהם הפגמים שלה, ומבעד לאיזה זוג עיניים היא מתבוננת על העולם. בהדרגה זה הפך לטבע שני. הכרתי אותה על בוריה, וכשכתבתי אותה נעלמתי לחלוטין".
כיף להיעלם ככה?
"כמה אנשים יכולים להפיק הנאה כזאת ממשלח ידם? להיות כל מי שאתה רוצה באמצעות הכתיבה. זה אחד היתרונות הגדולים ביותר של המקצוע הזה. להיות אינספור אנשים בלי לצאת מהחדר. ואולי כל הדמויות הן - בפרפראזה חופשית על משהו שדורה אומרת בספר - בעצם נגזרות מהנפש של הסופר, ודרכן הסופר לומד על צד נוסף באישיותו רבת הפנים. אולי באמת זו הסיבה שלעולם איני מתייחס לדמויות כאל דמויות אלא כאל אנשים בשר ודם".
אתה מצליח להתפרנס מכתיבה?
"בעקיפין. אני מלמד ומרצה על כתיבה, וכך אני מתפרנס. אבל מהכתיבה הספרותית עצמה מעטים מאוד בארץ הזאת יכולים להתפרנס. כששואלים אותי אם אפשר לחיות מכתיבה בארץ אני תמיד עונה שאם נותרו לך שלושה חודשים עד שתמות אתה יכול לחיות כמו מלך. הבעיה טמונה בהתייחסות לספרות כאל תחביב. יצא לי לשמוע בכל מיני מקומות אנשים שטוענים שכתיבה היא תחביב ושסופרים צריכים למצוא לעצמם מקצוע ולכתוב בזמנם הפנוי. מי שחושב שכתיבת ספרים היא לא מקצוע, הוא בור במקרה הטוב ומטומטם במקרה הרע. לפעמים נדמה לי שאין אפילו טעם להסביר למישהו כזה כמה עבודה כרוכה בכתיבת ספר, ואיזה תהליך מפרך עובר הסופר מרגע שהוא מתחיל לעבוד על הספר עד שהוא מגיע אל החנות.
"אני מתעכב על הנקודה הזאת, כי נדמה לי שרק בימינו, כשהתוכן זוכה למינימום התייחסות, אפשר בכלל לחשוב שכתיבה היא תחביב ולא מה שהיא: דרך חיים בראש ובראשונה, ואחר כך, כשפורטים אותה למעות, מקצוע קשה, מורכב, מענג לפרקים, שלא מרפה מבעליו. פעם נהג מונית שאל אותי מה אני עושה, אמרתי לו שאני סופר, ואז הוא שאל, בפנים חתומות, כמה ספרים אני כותב בחודש".
את המשך הכתבה ניתן לקרוא בסופשבוע
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם