ביג בן: לא עושה חשבון
האם המוזיקה המזרחית באמת נעלמת? האם אנחנו צריכים בגרות במתמטיקה? מה הבעיה עם לימודי התנ"ך ואיך ליאור דיין קשור לאתגר קרת? מנחם בן עם תובנות השבוע
ניבאתי את זה כאן לפני כמה שבועות והנה זה קורה: על פי הכתבה מיום שישי שעבר במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" המוזיקה המזרחית העילגת מתמוטטת בקופות. איזה כיף. סוף סוף חדרה ההכרה לשדרות רחבות בציבור שהתחברנו כאן לתרבות נחותה ומבישה המאיימת להטביע אותנו במרחב הערבי שסביבנו.
אז נכון שגל אוחובסקי כבר הספיק לספר לנו כאחרון
הפדיחה של מבחן הבגרות האחרון במתמטיקה (כשגם הממונה על חיבור השאלות נעזרת במורה שיחבר למענה את השאלות הבלתי נסבלות) היא רק סימפטום למחלה חמורה לאין ערוך: עצם נוכחות המתמטיקה בבתי הספר שלנו ברמות מטורפות ומיותרות לגמרי (במקום להפנות אליה רק קומץ מהתלמידים הנוטים אליה מטבעם). הרי רוב האנשים שאני מכיר ורוב האנשים שאתם מכירים לא נזקקו מעולם ללימודי המתמטיקה שלהם מעבר לארבע פעולות החשבון הבסיסיות.
העובדה שממשיכים להאביס אצלנו את כל התלמידים במתמטיקה - כי מה יעשו עם כל המורים והמפקחים וספרי הלימוד למתמטיקה אם לא תהיה מתמטיקה - היא אחד העיוותים המרכזיים של מערכת החינוך שלנו היודעת להוציא מתוכה בעיקר תלמידים עילגי עברית, שרובם לא יודע בכלל מה הוא רוצה מהחיים המקצועיים שלו כשהוא מגיע לגיל 18, דווקא משום שהעמיסו עליו מקצועות אינספור עם חומרים מיותרים אינספור (כולל אנגלית שקספירית וספרותית מיותרת לגמרי). ועכשיו עוד מנסים להעמיס את "לבת המתמטיקה והאנגלית" גם על החינוך החרדי הגרוע כשלעצמו, אבל מסיבות אחרות לגמרי.
בכלל מערכת החינוך שלנו חולה, חולה, חולה. הנה אנחנו שוב לפני בחינת הבגרות בתנ"ך, ואני שוב מציץ בחומר הלימוד ורואה איך שום דבר לא השתנה ואיך מערכת הוראת התנ"ך במשרד החינוך עובדת על כולם בעיניים ומנפיקה כל מיני הודעות כזב על מהפכות בתנ"ך. שום מהפכות ושום כלום. וזה נמשך כבר עשרות שנים.
התלמידים (שלא יודעים לקרוא פסוק תנ"כי כפשוטו כזכור משום שאינם מזהים סימני ניקוד) נדרשים למשל להסביר מדוע (לדעת חוקרי המקרא האוויליים והכופרים) נכתב ספר מלכים "ברוח דויטרונומיסטית", שפירושה שנכתב ברוח ערכי ספר דברים, כאילו לא כל המקרא כולו כתוב ברוח ספר דברים והתורה. אבל למה לא להתנאות במילה "דויטרונומיסטי" ולשבור לתלמידים את הנפש ואת הלשון?
קראתי בתענוג כמה פיליטונים מעולים שכתבו לאחרונה כל מיני כותבים בעיתונות הישראלית. בין השאר את "סיפורי ניו יורק" בבלוג של ליאור דיין, את הטור של אראל סג"ל במוסף "סופשבוע" בעניין רפואת השיניים ואת הטור של שי גולדן (ב"דה מארקר") על מישהו שאמר לו "אחי צמחה לך כרס" (להירגע: מדובר כנראה בקימור בטן זערורי).
שלושתם היו פיליטונים נפלאים, ואני חשבתי: במה עדיפים סיפוריו הקצרים והמבריקים של אתגר קרת על הפיליטונים האלה? נכון שקרת ממציא את סיפוריו והחבר'ה האלה לוקחים אותם מן החיים, אבל מה יתרון הבדיה על האמת המבודחת? הגיע הזמן שנקשיב לשירת העיתונות. במיטבה היא טובה יותר מרוב הספרות.
גל מסוכן ואידיוטי של הסתייגות מפירות התחיל בכל מיני מדורי דיאטה. "מי שאוכל מספיק ירקות לא צריך פירות", אומרת למשל הדיאטנית שמדברת עם קרן מרציאנו בערוץ 2 על כמות הקלוריות והסוכר בפירות (סוכר טבעי נפלא צריך להגיד) ומחמיצה לגמרי את העיקר. כי מי שאוכל יותר פירות אלוהיים (ואין נפלא מהם בעולם הזה) מעכל יותר, מפריש יותר וזה מה שקובע.
כלומר, השאלה היא לא כמה קלוריות יש באבטיח (ממילא הן מעטות), אלא כמה קלוריות מוציא האבטיח מאיתנו בהפרשות שהוא מאיץ. תשמעו לי: תאכלו כמה שיותר פירות וכמה שיותר סוגים. עזבו סוכר עזבו קלוריות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם