השירון העליון: על משוררים חדשים ומומלצים
יש עשרות משוררים חדשים ונהדרים. רובם כמעט לא מוכרים מחוץ למיליה הספרותי. מנחם בן עושה סדר בשירה העכשווית, בוחר כמה מהטובים ביותר, ומגיש: מדגם עסיסי של תענוגות שירתיים. חפשו אותם בדוכנים
ידידי דורון קורן (מבקר ספרות בווי.נט ומי שהתפרסם בכתבה המהדהדת שפרסם במוסף "הארץ" על חוויותיו הקשות כמורה לתנ"ך בתיכון ישראלי) עובד איתי על אוסף שירה ישראלית.
על פי חלוקת העבודה בינינו (אני - בעיקר על השירה הישראלית הקלאסית, מאלתרמן עד וולך, והוא - בעיקר על השירה העכשווית ממש) הכין דורון כמה קלסרים המכילים עשרות משוררים ישראליים, מיעוטם מוכר במיליה הקטן של השירה, רובם כמעט בלתי מוכרים, ולבי נכמר.
בין מאות השירים שאיתר דורון, מצאתי כמה יפים במיוחד, יפים להרעיד. עכשיו, עם שבוע הספר, אני מבקש לציין כמה מן המשוררים האלה, ולהביא בצד שמותיהם ציטוט כלשהו משיריהם, שנטעם את טעם היופי. לא נספיק לומר כמעט שום דבר מעבר לזה. אם תרצו, חפשו את ספריהם בדוכני השירה.
הנה ליאור שטרנברג, למשל, משורר שאכן זכה להערכה גדולה, איש עם קשב עצום לטבע ("פרפר לבן/ מלווה אותך כברת דרך, מיטלטל/ כמו תלוי בחוט ניילון"), לועג לחייו הממהרים: "צעדי תכליתיים. מטרתי מסומנת. הפרנסה סוגרת עליי כעשן". בין ספריו: "באור החם" (הקיבוץ המאוחד), "חרושת היום" (הליקון) ו"בית" (גוונים).
והנה שלומי חסקי, משורר מסוג אחר לגמרי, בוטה וישיר, עני ומוחה ועוצמתי: "מחר, בתור בלשכת העבודה, יהיו שוב חייו/ חפיסה מעוכה בכיס החולצה" (מתוך "האקדמיה ללשון מגומגמת", הוצאת כרמל).
גם לאריאל זינדר, גם הוא משורר מצוין, יש אסוציאציות תנ"כיות. הוא יודע שעוד מעט יתפלג מאהובתו, כי הם התחילו לדבר בשפות נפרדות, כמו במגדל בבל: "את מבקשת את לבי במלואו/ ואני יודע: שוב אנחנו נפוצים./ נגור לבדנו, שפתנו אחת/ ולבנו מחולק מדורים-מדורים" (מתוך "אוניות תרשיש", כרמל).
כולנו גוף, מזכירה לנו סיגל בן יאיר (ששיריה פורסמו ב"מי מפחד מווירג'יניות", " עיתון 77"), המודה בפשטות כי "בשעה זו של תיעוב ותשוקה אני חולמת על אותו חיכוך אלוהי". ובהמשך היא מפתיעה שוב: "הרי אתמול השלתי את עורי ומתחת לגוף היה גוף". וגם אם לא הבנו, הבנו.
גם רות גולן (מתוך "הליקון 4", 1991; ספרה "שיטפון" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד) נועזת ומעניינת ועמוסת ידיעה דתית ומינית: "רק שובל שמלתו המרובב של הכהן/ אניח בין רגליי, בין זרועותיי, בתוך פי./ מוצץ חלום גנוז, אובד בתשוקתי/ עד בוקר".
ואיך החמצתי את יודית שחר, שוברת את הלב בעוצמות גדולות ופשוטות, חומלת על דרורים סיניים פגועים, עושה את חשבון חייה של אישה בת 49: "ידיים יפות, קרסוליים עדיין יפים/ שדיים לבנים/ אגן שמנמן/ (מאיפה השפע הזה)/ מבט חזק/ ראייה חלשה,/ תשע וחצי שנים/ ועוד אינספור שנים/ שכחתי אהבה" (מתוך "זו אני מדברת", הוצאת בבל).
ומשה אוחיון ("חול ולימונים", עם עובד) חי ומדביק אותנו בטעמי ילדותו עמוסת הריחות והצבעים הים תיכוניים ופרוכת אבא: "אני צחוק ילד בשק המלח/ קשתות שהושמו להתבונן בשמש/ גומע
ודנה אמיר, בספרה "עד בוא האדמה" (הקיבוץ המאוחד), מיישנת מישהו בשיר ערש ימי, עמוס תפילה פנימית מהפנטת :"ישן. הים ימות גם הוא, שיכור מתאנים,/ רכון על שפת עצמו כמבקש לכרוע./ ישן, סוף סוף, מהו הלילה? פרוזדורים קבועים וצעקה".
מי עוד, חוץ מהמשוררים המקסימים, יכול להגדיר את הים המלוח כ"שיכור מתאנים"?
אורית גידלי, לעומת זאת, מזכירה באכזריות העצמית שלה את לאה גולדברג, שכתבה על עצמה: "את אישה לא יפה בת עשרים ושתיים". גידלי כותבת על עצמה כך (בין השאר): "אינני יפה, אתה מבין./ והלב הוא בגודל אגרוף". ישר אל הפנים (מתוך "עשרים נערות לקנא", ספריית פועלים / סדרת מפתנים).
סוג דומה מעט של וידוי יש גם לענת זכריה, שלא מזמן ציטטתי כמה שורות נפלאות שלה, מתוך ספרה "יפה אחת קודם" (הליקון). גם היא דבקה בתשוקה של עצמה מתוך הומור עצמי ידידותי לגמרי: "לא נעים לי שתאוות בשרים/ ממלאה גוף לא בטוח בעצמו/ ושאין לי שיניים יפות, אבל/ אני אוהבת לנשוך". אשרי המנושך.
ונוית בראל משוררת משוכללת במיוחד, בספרה "רושם" (הוצאת גוונים), רושמת את העיר ואת תשוקותיה. לגמרי תל אביבי: "ערב יורד על העיר כמו ארבה./ הכול תחת צל ואלכוהול. הכול/ לעבר הכול באנקול". כי צריך אנקול כדי לתפוס מישהו או מישהי בערב הזה.
ונוית היא בעלת טעם קפריזי במיוחד. ממש כדאי לכם לקרוא מה היא רוצה: "אני רוצה/ עוד מכה ממכות מצרים. גבר פרעוני/ בכור לפני שיומת, שיפתח לי את הדלת/ עם חתול לבן ביד". גם לי, אגב, יש חתול לבן. בעצם, חתולה לבנה. אפשר להציע את עצמי?
את הגעגועים לקצת חרוז, לקצת ניגון בשיר, מספקת באופן מפתיע גליה אבן חן, המציעה לנו חרוזים חרמניים ודיבוריים על אישה מוטרפת מעט: "גברים רבים עוברים לי מתחת למרפסת/ אף לא אחד מטריד לי את הראש./ בנימוס אני ניגשת, בנימוס אני ניגשת/ הרחוב עורך מקלחת במלקוש".
בספרה "אישה מטורפת" (הוצאת ספרא) היא תספר לנו גם על מישהו שהלשון שלו (כשהתנשקו) הייתה "מלוחה מליתיום" היא יודעת.
שי דותן הירושלמי (בספרו "אחר כך אני מוחק", הוצאת עם עובד) כותב בהומור ובכאב, ובדייקנות רגשית מתונה, מקסימה, על אהובתו. אולי אשתו. הייתי ממליץ עליו בתור חתן: "עמוק יורד/ שיעולה של אהובתי,/ תר אחר בדידויות/ שהתחפרו/ בזוג ריאותיה הרזות./ אהבות שהתאבכו./ בדלי פחדים/ חתומי שפתיה/ שנמחצו". תראו כמה הוא נדיב לאהבותיה הקודמות.
ויש עוד משורר צעיר, מרחב ישורון, שכבר שם ספרו, "ישורון על קוטב העיצבון" (הוצאת פלונית) הוא סוג של מכת חשמל, משום שמהדהדים בו שני זיכרונות גדולים: האחד, ספרו הקלאסי של אורי צבי גרינברג "אנקריאון על קוטב העיצבון", וכמובן , זיכרו של אבות ישורון. העניין הוא שמרחב ישורון הצעיר הוא משורר טוב מאוד, עם סוג של מסתוריות, המזכירה באופן אמיתי את הערבוביה האקזוטית של שירי אבות ישורון במיטבם, עם מטען אורי צבי גרינברגי: "שיר לזכר אלטע זאכן שעבר עם עגלה/ עמוסה סחורות אין חפץ ירושת גברות חולה".
אתם מבינים: אורי צבי גרינברג כתב את "הגברות העולה", וישורון מתפלמס איתו (אולי בשם אבות ישורון) וכותב על ירושת הגברת החולה. משורר מצוין.
אין לי ברירה. אני חייב לסיים עכשיו. כתבתי את הדברים בסדר מקרי לגמרי, והיו לי בקנה (בינתיים) עוד עשרה משוררים, לא פחות מעולים (לא כולל חגית גרוסמן המצוינת או ואן נוין המקסימה, שאת שבחיהן מניתי מזמן, ולא כולל כל הכוכבים שנשארו בחוץ).
אמנה אותם להלן, ואביא, בלי תוספת, משפט אופייני ומשובח של כל אחד מהם, פלוס שם ההוצאה, שבה אפשר למצוא ספרים שלהם, בתנאי שהוציאו ספר (ועוד אחזור אליהם בהזדמנות).
ואלה השמות:
נטעלי בראון: "הגוף גדל והנפש מתמעטת/ ואני הולכת ונשמטת" (אחוזת בית); מאיה קופרמן: "על האסלה בדירתנו לא נחות שערות הערווה של אחותי/ והפרפר האילם שבביתנו-זו רק אני" (ריתמוס/הקיבוץ המאוחד); אשר גל: "אשת הירקן לא מסתירה/ את הגן המסתלסל בשורשי ירכיה" (הליקון); רחל אשד: "גם לזונה מנשקים את התחת/ יש לה כבוד משלה" (הקיבוץ המאוחד); רונית ליברמנש: "אונסת אותך ליופיים של שוקי/ פשפשים" (גוונים); ינאי ישראלי: "לא הרחק מכאן בור יוסף כפצע במוח המפה" (הקיבוץ המאוחד); גיורא פישר (רפתן, מורה לתנ"ך ואב שכול לחלל צה"ל): " באחת/ הייתי לאבן/ ומאז/ אני מפורר את עצמי/ עד תומי" (עם עובד); שחר-מריו מרדכי: "שני חדרים בפלורנטין: אני ואת/ המטבח צר להכיל,/ הסלון הולך רכיל; / תיבה גדולה ודואר בה מעט" (ספריית פועלים); יניב ברנר: "הבהלה לשירה/ תתרחש בשנת 2150 / בבונקר עשוי זהב בארמניה" (גוונים); ונועה עמיאל (שעדיין לא הוציאה ספר שירה): "הלא ייאמן פשוט ישנו, אומר ישראל אלירז/ הבוקר ראיתי בפליאה ירח שפרח".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם