מי שלא מרים "אגורא", לא שווה "אגורא"
“אגורא” הוא אפוס היסטורי ראוי לצפייה בזכות השחזור המוצלח, הוויתור על אקספוזיציה טרחנית והאג’נדה האינטלקטואלית שלו
חדי העין שבכם יבחרו כאלמנט מבדיל ראשון את ראסל קרואו, מי שתרם את הכריזמה נוטפת הטסטוסטרון שלו לכמה סרטים מובחרים מהז’אנר (לא, לא “רובין הוד”). השוו לרגע את ההופעה הכריזמטית והמיוזעת שלו ב”גלדיאטור” לאנמיות והחלשלושיות הכללית של אורלנדו בלום כצלבן אידיאליסט ב”ממלכת גן העדן”: קרואו ממלא את “גלדיאטור” בחזה החבית שלו, בעיניו הרושפות ובפיזיות הרצחנית שאפיינה את לוחמי העת העתיקה. ובלום? כלום. נראה כאילו ציון ברוך יכול לפרק אותו במכות. וההבדלים לא נגמרים רק בהחלטות הליהוקיות.
ז’אנר “הסנדל והחרב”, כפי שהוא נקרא בחיבה עוד מהעת שבה ייצרה איטליה סרטים כאלו על פי גלון, נופל לעתים קרובות גם בשל היומרנות העצומה שמפגינים במאים בעלי שם הנמשכים אליו. “אלכסנדר” של אוליבר סטון, למשל, קרס בשל אג’נדת הזהות המינית שעליה הזיע סטון כדי להצדיק את מניעי גיבורו הבלונדיני והמבולבל, כמו גם בשל התמה האדיפלית המשומשת לעייפה שהתעקש לצקת אל התסריט. הליהוק של קולין פארל ופרמננט הבלונד שלו סגרו את העניין סופית. דומה שנדרש מקצוען חסר נשמה (וולפגנג פיטרסן ו”טרויה” הדבילי והכיפי שלו, רידלי סקוט ברגעיו הטובים) או מטורף עם קבלות שהולך עד הסוף (מל גיבסון, גם ב”לב אמיץ” וגם ב”אפוקליפטו”) כדי לספק את הסחורה מכיוון הבמאי.
לעתים, עם זאת, קורה המקרה הנדיר שבו הקונטקסט ההיסטורי של הסרט עושה את העבודה שמתפספסת מכיוון המחלקות האחרות. “גלורי” סיפר את קורותיהם ההיסטוריים של המחלקה השחורה-בלבד במלחמת האזרחים האמריקאית, “אליזבת” עסק בעלייתה המסקרנת של המלכה האנגלית הקשוחה אל הכס, “הקיסר האחרון” היה הראשון שתיאר את הקמתה של סין הקומוניסטית, ו”אפוקליפטו”, הגם שנהנה מהמאניה המוטרפת וחסרת המעצורים של מל גיבסון כבמאי, עסק במקום ובפרק זמן מסתוריים ומסקרנים לחלוטין. בקיצור, לא רק הצדדים האפיים חשובים אלא גם הצדדים ההיסטוריים והאינפורמטיביים, וזו אחת הסיבות לצפות ב”אגורא”, סרטו החדש של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבר (“האחרים”, “הים שבפנים”).
מקורה של המילה “אגורא” ביוון העתיקה, והיא מתארת את מקום ההתאספות המרכזי של העת ההיא, את הכיכר העירונית שבה שכנו הרוכלים והמטיפים הדתיים ושבה נוהלו אסיפות ציבוריות. שם, באגורא של אלכסנדריה, ממקם אמנבר את אחת מסצנות הפתיחה שלו, אקספוזיציה שנוטנת את הטון לסרט כולו: השנה היא 391 לספירה ואלכסנדריה היא בירתה התרבותית הסואנת של האימפריה הרומית. אחרי ויכוח שמתנהל באגורא בין מטיף נוצרי פרוע עיניים (השחקן הערבי-ישראלי אשרף ברהום בהופעה מבריקה) ובין אציל רומאי פגאני, נזרק האחרון למדורה לקול מצהלות הקהל.
הסצנה הקשה הזאת מבשרת על האלימות העתידה לבוא. הנצרות, דת חדשה שסוחפת את ההמונים העניים והמקופחים באמצעות ההבטחה הסוציאלית שלה (המטיף, אמוניוס, מאכיל עניים כשהוא לא זורק אנשים למדורות), מתחילה להאפיל על הפגאניות הרומאית-יוונית המסורתית שבה נאחזת
בעוד דאבוס מצטרף אל הנוצרים המתפרעים והמתחזקים מתעמת אורסטס עם קיריל (סמי סמיר, גם הוא ערבי-ישראלי), האפיפיור חסר המעצורים של אלכסנדריה ששואף למחות כל זכר לפגאניזם בעיר. בינתיים הנוצרים המשתוללים טובחים בפגאנים הנצורים, שורפים את הספרייה האגדית ומתחילים לדרוש את ראשה של היפאטיה, מראשונות הפמיניסטיות ומי שעתידה להפוך למכשפה הראשונה של הנצרות.
אמנבר מבסס את הקונטקסט ההיסטורי של “אגורא” על מקום, תקופה ואירוע שטרם תוארו בקולנוע, ועושה עבודה נאמנה ביותר בכל מה שנוגע לשחזור תקופתי של כל אלו. בעזרת סטים ענקיים שנבנו במלטה ובאמצעות שימוש נבון באפקטים ממוחשבים נפרשת אלכסנדריה העתיקה כמטרופולין סואנת ורב תרבותית, קומפלט עם המגדלור המיתולוגי (אחד משבעת פלאי העולם העתיק), כיכרות רחבות ידיים, מקדשים מרהיבים ונבכיה המרשימים של הספרייה האבודה. הוא גם בוחר, בחוכמה, לקפוץ היישר אל תוך האסקלציה האלימה של הקונפליקט בין הדתות בעיר במקום להתעמק באקספוזיציה ההיסטורית שהובילה לעימותים הנ”ל. לא הסיבות הן שמעניינות אותו כמו המנגנונים הפסיכולוגיים שמניעים כל כך הרבה אנשים לידי שפיכות דמים, ובכותרת הסרט ההוכחה לכך.
וייס מעניקה להיפאטיה את ההומניזם שהופך אותה לגיבורה טראגית קלאסית, ורדיפתה מייצגת עבור אמנבר את קו הגבול שמפריד בין העולם הקלאסי ובין ימי הביניים שמתחילים להאפיל על שמי העולם העתיק בדיוק בנקודת הזמן הזו. גם בסצנות שמתארות את ההתפרעויות האלימות מצטיין אמנבר ומשתמש רבות בשוטים אוויריים מרהיבים ובצילום התזזיתי והעשיר של הצלם צ’אבי חימנז במטרה לתאר את הכאוס הרצחני שמתחולל ברחובות.
את מרב החירות הסיפורית נוטלים לעצמם אמנבר והתסריטאי הכמעט הקבוע שלו, מתיאו גיל, ברמת משולש האהבים, ושם גם חולשתו העיקרית של הסרט: דאבוס, בגילומו החד ממדי של מינגלה, אינו יותר מעלם מוכה אהבה שמתעל את הזעם שלו מכך שאינו מצליח להשכיב את היפאטיה הבתולה לכדי פנאטיות דתית, ולאורסטס חסר האופי אין סיכוי כלל לזכות בתחרות כלשהי על לבה. אמנבר מנסה לצקת משמעות במפגשים בין היפאטיה ובין דאבוס מרגע שזה עובר צד אל הנוצרים, אבל היעדר הכימיה ביניהם משבש את ההליכים והופך אותו לדמות מיותרת בסרט בסופו של דבר.
לבד מכך מנסה אמנבר להעניק לסרט מסגרת אוניברסלית על ידי שוטים מופלאים שמתחילים בעיר, מתמקדים בטרור שמתרחש ברחובות ועולים במהירות השמימה עד שהם יוצאים לחלל וחושפים את כדור הארץ כולו. נקודת המבט מהחלל בתוספת הסאונד של זעקות האימה וצחצוחי החרבות יוצרים אפקט מרהיב, מצמרר ומיותר לחלוטין. ה”כאן ועכשיו” והאינרציה הנוראה של העימות הדתי הם שמעניינים, ולא ניסיונות השווא להעניק לאירועים נופך אוניברסלי.
למרות המינוסים האלה מצליח “אגורא” להיות אחלה אפוס היסטורי: הוא אלים ומדמם כפי שהייתה העת ההיא, נאמן למדי לפרטים ההיסטוריים ונהנה מאג’נדה אינטלקטואלית והיסטורית אמיתית שנובעת מהיותו הפקה ספרדית ולא אמריקאית. כישרונו של אמנבר כבמאי בתוספת החריגות בנוף האפוסים ההיסטוריים הופכת את הסרט לשווה צפייה לחלוטין.
"אגורא" ("Agora"), ספרד 2009
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם