סכסוך שכנים: על "גוף שני יחיד" של סייד קשוע
ברומן החדש של סייד קשוע "גוף שני יחיד" גרים סאטירה ורומן זהות בכפיפה אחת. יחסי השכנות הבעייתיים שלהם מעיבים על מעלותיו הרבות של הספר
עובדה מאלפת בעיניי היא שקשוע מצליח לייצר כאן סאטירה מעמדית קלאסית כמעט בריטית על חייו של הנובוריש וה-Social Climber, בעוד הוא עוסק באוכלוסיית מיעוטים. בחברה הישראלית היהודית החשה עצמה נצורה, ולפיכך המחשבה על בקיעים פנימיים מעמדיים מחרידה אותה, הנושא המעמדי מוכחש למחצה. קשוע כערבי ישראלי פטור מהחששות הללו ולכן מתאר בלגלוג ובעוקצנות את היאפים הערבים על היומרנות, החומרנות, הקרתנות וחוסר הביטחון שלהם.
ההומור והביקורת העצמיים, תכונות יקרות מציאות שפעם אנחנו היהודים התגאינו בהן ובצדק, הופכות לאחרונה להיות נחלתם של כותבי פרוזה ערבים ישראלים כמו עודה בשאראת וקשוע. נקודה זו מתחברת לסאבטקסט אוורירי ברומן שטוען שהערבים הישראלים הם היהודים החדשים: "חלומה של כל אמא ערבייה בארץ הוא שבנה יהיה רופא או עורך דין".
בהמשך הרומן משתנה הטון מטון סאטירי לפרוזה ריאליסטית דרמטית. בגוף ראשון מספר בן למשפחה חד הורית מבוזה מהמשולש, סטודנט לעבודה סוציאלית שמטפל בצעיר יהודי מירושלים שהפך לצמח, איך אימץ את זהותו של הצעיר. כאן הנאת הקריאה אינה נובעת מההומור אלא מרגישותו הדקה של קשוע לפרטים ומהקצב המתון הסבלני הבטוח בעצמו של גלילת הסיפור, וכמובן מהעלילה המושכת כשלעצמה (שמזכירה את התרת "המאהב" של אברהם ב. יהושע סופר שקשוע קרוב אליו ברומן הזה).
הקומה השנייה היא דיון בפגמיו הספרותיים של הרומן. אלה אינם מעיבים על איכותו הבסיסית, הרומן הוא חד משמעית רומן "טוב". אבל חשוב לראות מה מונע ממנו ספרותית להיות "טוב מאוד". ראשית המעבר המוזכר מהטון הסאטירי לטון הרציני. המעבר, לשם הדוגמה, מהתיאור של עורך הדין שסובל משפיכה מוקדמת ולכן מתאמץ להיזכר בלוויית סבו בזמן המשגל ליחסיו הכאובים של הגיבור השני עם אמו האלמנה, מעורר מיד געגועים לטון הסאטירי. קשוע מוצלח יותר בכתיבת סאטירה.
שנית, הדרך בה קשוע קושר בין שני הסיפורים, בין סיפורו של עורך הדין לסיפורו של הערבי המתחזה, מעט מאולצת. עורך הדין נכנס להתקף קנאה כשהוא מגלה מכתב אהבה שכתבה כביכול אשתו ומתחקה אחרי נמענו, כשהעקבות מוליכות אולי למתחזה. נוסף לקישור המעט מאולץ אין הקפדה על אמינות בנסיבות גילוי המכתב ויש גם רגעים ארוכים מדי שבהם ברור שחשדו של עורך הדין מופרך, ואי לכך הדרמה שנוצרת מהתקף הקנאה שלו נחווית כמלאכותית. במצבו הנוכחי, הרומן מכיל בעצם שני רומנים: סאטירה מחד גיסא ורומן זהות מאידך גיסא. ניתן היה ליצור תלכיד טוב יותר של שני הרומנים המתרוצצים כאן בכרס ספר אחת.
הקומה השלישית היא רעיונית. כיוון שראיתי לאחרונה מבקרים הפוסלים ספר בגלל
ישנם כמה סוגי רעיונות ברומן. ראשית ישנה כאן ביקורת עדינה ולא מתלהמת, כמעט אגבית ולכן אפקטיבית על האפליה שממנה סובלים אזרחי ישראל הערבים. למשל, אגב אורחא, מצוין שבמוסדות גמילה לסמים בירושלים שמורה מיטה אחת בלבד לאזרח ממזרח העיר. אך הסאבטקסט האידיאי המרכזי של הרומן הוא פוסט-לאומי. אמו של הצעיר שהפך לצמח מבטאת לפרשנותי את עמדתו של הרומן: "היא חושבת שהערבים הם חקיינים גרועים של הציונים, שהם בעצמם חקיינים עלובים של הלאומנים האירופים מתחילת המאה ה-20. היא גם לא מאמינה בזהות בטח לא במובנה המקומי הלאומי".
ניסיון החלפת הזהות של הגיבור השני הוא הצהרה על אי חשיבותן של זהויות לאומיות על הצורך והיכולת לפשוט אותן. אולם הפתרון הפוסט-לאומי זה שביטא לנון ב-Imagine מועדף בדרך כלל על ידי מצליחנים. המצליחנים יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הזהות הלאומית כי יש להם את זהותם המעמדית כמצליחנים. פוסט-לאומיות היא במילים אחרות מריטוקרטיה. ותומכים במריטוקרטיה אלה שמרוויחים ממנה.
"גוף שני יחיד", סייד קשוע, כתר, 318 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם