סוף עונת החתונות: ביקורת על "עונת הזיווגים"
הרבה מכשולים עומדים בדרך אל החתונה. וחתונה, לפי הקומדיה הרומנטית "עונת הזיווגים" של פ. ג'. וודהאוס, היא תמיד הנקודה שבסוף הספר
הבריטי הפורה וודהאוס (1881-1975) התגורר רוב חייו הבוגרים באמריקה, והסגנון הקליל והמבודח שבו כתב על החברה האנגלית שלפני מלחמות העולם, מעיד על החיבור האנגלי-אמריקאי. הדמויות והעלילות יכלו לעבור בקלות למחזות זמר ולקומדיות רומנטיות, מוזיקליות או לא. בקריאת סיפוריו היום, הקורא נמלט רחוק עוד יותר משנמלט בתקופה שבה נכתבו. זאת מפני שהיום יש הרבה יותר סיבות לברוח, וגם בשל הריחוק בזמן ובהווייה מעולם החברה הגבוהה והעשירה בבריטניה של תחילת המאה העשרים.
עונת הזיווגים כריכת הספר
אין ספק, וודהאוס בתרגום היצירתי והמשועשע של דאור, מספק אתר בריחה מוגן להפליא מחום הקיץ וממדינה שמזיקה לבריאות האזרח.
פעם נוספת נכנס המשרת ג'יבס לחדר הקריאה שלנו, המחופה בעלילות לא-מזיקות ומספיק מרוחקות מישראל. המשרת הוא הגיבור האמיתי של הסיפור הוודהאוסי. ג'יבס (שם משפחה, כמובן) הוא אדם משכיל שמצטט דברי שירה ופילוסופיה בעודו מחלץ את אדונו מצמתי דרכים ללא מוצא. הוא קר רוח ומסור לברטי ווסטר הצעיר, הנקלע לצרות סדרתיות שאינן מאיימות על חייו אלא רק על השם הטוב שלו.
ג'יבס פיקח, ערמומי ואינו זקוק לשינה או מזון (אולי רק למשקה). הוא תפור בעלילה בכל המקומות שבהם היא מסתבכת ללא התר. והוא מתיר אותה. בדרך הוא מכופף קצת את החוק, מכה שוטר, מבהיל דודה כבודה ומכין משקאות פלא לריפוי חמרמורת. הוא גבר שקט ג'יבס, צייתן ונכון לפעולה גם בשעות הקטנות של הלילה. כל אישה הייתה רוצה אותו לצידה. אבל לג'יבס אין חיים פרטיים, ודאי שלא רומנטיים. הוא משרת את הרומנטיקה של בעלי האחוזות הצעירים, שאינם יודעים להסתדר בעצמם.
בסיפורנו, האהבה שורה בין הגברים הנכונים לנערות הנכונות, אבל הרבה מכשולים עומדים בדרכם אל החתונה. וחתונה, לפי הקומדיה הרומנטית של וודהאוס, היא תמיד הנקודה שבסוף הספר. דודות איומות, הסתבכויות עם החוק השמרני וטעויות בהבנת האהוב, כולם מסולקים הצידה בתחבולותיו של ג'יבס. רק ווסטר נותר עימו בסוף הסיפור. כי גם ווסטר הצעיר עצמו, הוא רווק. הוא המספר, הוא המתבונן מן הצד, הוא שוחר הטוב,
שג'יבס מוציא לפועל את כוונותיו החיוביות.
ודאי שהביקורת של וודהאוס על דודות שמרניות (אחדות מהן גידלו אותו מגיל שלוש ועד 15), על הפנימיות הבריטיות (שבהן התחנך) ועל הנפיחוּת והטיפשות של נציגי השלטון אינה מובלעת כאן. היא גלויה והסופר נהנה ללהטט בה. וכך, למרות שאין לסיפור קשר לכאן ועכשיו (תודה לאל הספרות), אפשר לאמץ את שיטותיו של הסופר החובט בכתיבתו בטיפוסים שהוא מתעב.
פ. ג'. וודהאוס, "עונת הזיווגים", מאנגלית: דן דאור, חרגול ועם עובד, 253 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם