אתה לא רציני: ביקורת על "שפה שסועה"
בוריס זיידמן ניסה לכתוב רומן "רציני", כלומר כזה העוסק בפלסטינים ובשואה. התוצאה היא קיטשית וקלישאתית למרות כישרון הכתיבה שלו
הנה דוגמה ליכולת הלשונית הזו במיטבה כפי שהיא מופגנת בהרהוריו של הגיבור טל שניידרמן, סטודנט בבצלאל ועולה ותיק מברית המועצות, שנשלח למילואים בשטחים: "ואחרי שעיברתו את המולוטוב לסתם בקבוק תבערה, מצד אחד התבאס, מצד שני בראשי התיבות האלה - בקת"ב - היה משהו יותר מקומי. אפילו לא צה"לי יותר בעל צליל ערבי כאילו". וכך לא רק ביחס למילים אלא גם לביטויים ולמושגים תרבותיים.
ההיכרות האינטימית הזו נובעת גם מרצון עז להשתייך לחברה המאמצת, ולכן אופיינית למהגרים מהסוג הזה הגישה הכמעט מתרפסת ביחס לסלנג המקומי. היכולת הלשונית הזו התבטאה ברומן הביכורים הנאה של זיידמן "המינגוויי וגשם הציפורים המתות" והיא נוכחת גם כאן (לשני הספרים אף אותו גיבור). אלא שכאן היכולת הזו כבר מודעת ולכן מתהדרת ולעתים גם מנג'סת. כפי שכתב לפני מאתיים שנה הסופר הגרמני היינריך פון קלייסט: ריקוד המריונטות אסתטי יותר מריקודו של הרקדן האנושי, זאת כיוון שהמריונטה בניגוד לרקדן אינה מודעת לכך שהיא רוקדת.
אבל הבעיה הלשונית היא הקטנה ב"שפה שסועה". הבעיה הגדולה היא נושאית ומייצגת היטב את מצבו של רומן ה-Middle Brow-י הישראלי בעשור האחרון. אם בשנות ה-90 הספרות הקלוקלת הייתה ספרות של רזון רוחני ולשוני, של אטומיזציה מלאכותית, של הגיבורים מהחברה, הרי שבשנות האלפיים הבעיה הפוכה. בשנות האלפיים היצירה הקלוקלת היא דווקא היצירה המתפקעת מכוונות רציניות.
גם הרומן הזה, כמו רומנים ישראלים רבים, מבקש להיות יצירה רצינית. ויצירה רצינית בישראל מתפרשת ככזו שעוסקת בנושאים רציניים, שהם בעיקר שלושה: זהות לאומית, פלסטינים ושואה. בהתאם לכך, בחלקו הראשון של הרומן המסופר בגוף שלישי, הגיבור טל מוצב בשירות מילואים באזור רמאללה בשלהי האינתיפאדה הראשונה ומתאר את לבטיו המוסריים והיתקלות אחת במחבלים. ואילו בחלקו השני טל נשלף מהמילואים לחופשה בפריז בלוויית חברתו אליה הוא גם מתלווה למסע שורשים באזור הכפרי של צרפת, בה התחבאה משפחת אמה בזמן השואה.
אני מכנה את הרצינות של הרומן הישראלי החדש "לא רצינית" מכמה טעמים. ראשית, פעמים רבות, כולל כאן, הרצינות הזו מכשירה קיטש וחוסר מקוריות. מה למשל קיטשי וקלישאתי יותר מהעיסוק של הגיבור באפשרות ההשוואה בין תמונת הילד היהודי מגטו ורשה לילד פלסטיני הזורק אבן באינתיפאדה. שנית במציאות הקפיטליסטית העכשווית קשה להשתחרר מהתחושה שחלק מהשיקול לעסוק בספרות בנושאים "רציניים" הפך להיות באופן לא מודע כלכלי.
העיסוק בישראליות כבר אינו אפילו "נרקיסיסטי" כי אם ממוסחר. וכך כאן, למרות שזיידמן בהחלט
הספרות "הרצינית" של העשור האחרון מכווצת את הקיום הישראלי. בלי קשר לשאלה מאיזו זווית פוליטית היא נכתבת (זיידמן כותב מעמדת "היורים ובוכים"), היצירות "הרציניות" הופכות את הקיום הישראלי לקיום קונספטואלי ולא קונקרטי-חושני. הזהות הישראלית הופכת לזהות דדוקטיבית, כלומר כזו שנגזרת מכמה רעיונות מופשטים ולא לזהות העולה מאינספור הפרטים של הקיום היומיומי. הזהות הישראלית כמו מורכבת מפאזל גס בן שלושה-ארבעה חלקים (שואה, פלסטינים, גולה-ישראל, לפעמים גם מזרחים/אשכנזים), כשהסופרים "הרציניים" פשוט משחקים בחלקי הפאזל על מנת לסדרו מעט אחרת.
ההסתמכות על הקונספט גם גורמת לזלזול פשוט בעלילה. פעמים רבות, כמו כאן, אין ממש סיפור. לזיידמן דווקא יש יכולת לכתיבה חושנית ודחוסה, הן מבחינה לשונית והן מבחינה ריאליסטית, ולכן הכפפת היכולת הזו שלו למה שכיניתי כתיבה קונספטואלית מאכזבת.
"שפה שסועה", בוריס זיידמן, זמורה-ביתן, 238 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם