שירה בציבור: מירון ח. איזקסון

רן יגיל עם שיר עברי אחד בשבוע, והפעם: "הראש הזה" מאת מירון ח. איזקסון

רן יגיל | 12/7/2010 15:37

הראש הזה

שָׁנִים אֲנִי מַכִּיר אֶת הָרֹאשׁ הַזֶּה
תָּמִיד הָיָה נוֹחַ, לֹא צָרַח, כִּמְעַט לֹא יָרַק,
לֹא נִעְנַע מַחְשָׁבוֹת אֲסוּרוֹת
מִמָּקוֹם לְמָקוֹם חִשַּׁב טַעֲנוֹתָיו
כְּמוֹ נַעַר מְחַבֵּק מִשְׁבְּצוֹת.

אֲנִי מַכִּיר אֶת הָרֹאשׁ
שֶׁלֹּא הִתְהַלֵּךְ בֵּין אַכְזָרִים
וְלֹא הִכְאִיב לִבְעָלָיו בִּשְׂמָחוֹת,
הָיָה מְלַטֵּף עֵינָיו בַּשְּׂעָרוֹת
וּמַשְׁתִּיק אֶת אַפּוֹ מֵהָאֵשׁ.

אַךְ הַבֹּקֶר קָם מִשְּׁנָתוֹ וְצָעַק:
אֵין אִשָּׁה מַתְחִילָה הֶרְיוֹנָהּ בְּפַעַם אַחַת
אֶלָּא נֶאֱסָפִים הַזְּרָעִים מִלֵּילוֹת מְרֻבִּים
עַד שֶׁנִּכְבָּשׁ גּוּפָהּ בִּמְשֻׁתָּף.

אֵשֶת בְּעָלָיו קָרַחְתּוֹ מְגַפֶּפֶת:
סוֹף סוֹף אֲנִי בְּךָ לְלא חֲצִיצָה,
רֹאשׁ יָקָר, כֵּיצַד יָדִי בִּבְשָׂרְךָ
סוֹפֶרֶת בְּאֶצְבַּע אַחַת אֶת כָּל הַנִּסְפָּר.

מירון ח. איזקסון צילום: ראובן קסטרו

באחד מסרטיו של רומן פולנסקי תוהה הגיבור אם ינתקו את ראשו מגופו איך יהיה עליו להתבטא: אני וראשי או אני וגופי. זה בדיוק מה שאוהב מירון איזקסון - משורר דתי שפרץ אל עולם הספרות בשנות ה-80 לצד אחרים כחוה פנחס-כהן או אדמיאל קוסמן - לעשות בשיריו. לפרק ולהרכיב מחדש את איברי האדם באופן קוביסטי-מודרניסטי ותוך כדי כך לחשוב מחשבות פילוסופיות הנוגעות בדרך כלל בדברים שבינו לבינה, וכן בתא המשפחתי הרחב יותר. לא רק לאיברים האנושיים הוא עושה זאת בשיריו, אפילו לעניינים פיזיים מוחשיים פחות כמו מחזור הדם.

בשיר זה ברור לנו כי האדם מתבונן באופן אובייקטיבי בראשו, שעליו

שמר במשך שנים מכל פגע ומכל רע, וכיצד הוא הראש עתה הולך ומזקין. יפה השימוש בביטוי השגור האגבי, "אני מכיר את הראש הזה" בהקשר פילוסופי עמוק שכזה. יפה השבירה בבית השלישי כשהראש מפסיק להיות ילד טוב ולפתע מתפרץ ומבקש לומר משהו על לידה חיים ומוות.

הרעיון שגבר ואישה בוראים ילד כדבר מצטבר ולא כאקט חד-פעמי הוא מאוד מקורי ויפה. יפה גם האיחוד בסוף השיר, האיחוד הפיזי ממש, הבשרי ללא חציצת שיער וגם הקריצה האירונית כאשר האהובה יכולה באצבע אחת לספור את אותה שערה בודדת או לשחק בתלתל בודד שנותר על ראש האהוב, שהיה כנראה פעם פרוע מחשבות וחלומות ומלא שיער.