שפיות: ראיון עם סיון הר שפי
מרחק שנות אור מהסצנה, מתוך קרוואן בגוש עציון, מפלסת סיון הר-שפי את דרכה אל פסגת דור המשוררים החדש בישראל. בביקור ראשון בתל אביב זה עשר שנים היא מספרת על החיים בצל חברה במשבר, על השפעתן הגדולה של וירג'יניה וולף ויונה וולך, ועל הציפיות העולות כשמזכירים את גיסתה: אחת, מרגלית הר-שפי
"אני שוחה בנרות השבת/ משפחתי ממתינה לי/ על חוף הימים וחולם/שאשוב/ מברכת השחייה/ ואצוק על ראשם מן האור./ / אני שוחה בנרות השבת/ דמעותיי על עורי מזהיבות./ כמו קונכייה על אוזני, השבת/ משמיעה לי המיית טיש חסידי/ מחלל מקדש שאבד./ / אני שוחה בנרות השבת/ שאמי לימדה לי לשחות/ ולא לימדה לי לטבוע/ בזוהר הרקיע, בעיניו/ / הנה הן: שני מגדלורים./ וים האור מאפיר לעומתן./ הנה הן קוראות לי לבוא/ אל לבו/ יציפני-/ / אך אמי לימדה לי/ את שלימדה לה אמה/ עליי לשוב". ("זוהר", מתוך "תהלים ליום רעש")
אני קובע עם המשוררת סיון הר-שפי, 32, תקוות הספרות העברית, ואינני ציני בכותבי זאת - בבית קפה בתל אביב. הר-שפי עטורת הפרסים - פרס הרי הרשון של האוניברסיטה העברית לשירה, תשס"א; פרס אקו"ם, תשס"ג; פרס שרת החינוך, תשס"ד - לא הייתה כאן כבר עשר שנים.
אם כבר כרך, היא מעדיפה את ירושלים על כל שיגיונותיה. היא חייתה בעבר בעיר הקודש שנתיים, לפני שחזרה לקרוואן המשפחתי בסמוך לאפרת. עם תל אביב אין לה ממש דיבור. אבל מה, בירושלים אין ים, גם לא בגוש עציון, אז משפחת הר-שפי - הכוללת את אבישר, 37; תהל אהבה,
הילדות הלכו עם אבישר לים ואני נפגשתי עם סיון לשיחה על ספרה החדש "תהלים ליום רעש" (הקיבוץ המאוחד, סדרת ריתמוס). באותה הוצאה ראה אור גם ספר שיריה הקודם, "גלות הלווייתן".
"'גלות הלווייתן' הוא ספר ביכורים, על יתרונותיו ועל חסרונותיו", אומרת הר-שפי. "ב' תהלים ליום רעש' היה ניסיון מודע מצדי למצוא ביטוי אותנטי לחוויה שלי כפרט בתוך חברה בטלטלה ובשבר, לחלץ מתוכי את הקול שהוא לגמרי שלי, אבל עם זאת עשוי להיות שותף לקולות רבים".
האם המתנחלים הם חברה במשבר?
"האם ישנה חברה ללא משברים? חברה שרואה את עצמה שלמה היא כנראה חברה זחוחה, שטרם עמדה במבחניה האמיתיים: ההתיישבות הציונית הדתית ידעה כמה משברים מרכזיים, הבולט בהם, שיש לו נוכחות בספרי, הוא משבר הגירוש מגוש קטיף. עם זאת, ובלי לעשות אידאליזציה של החורבן, שלא הייתי בוחרת בו בשום אופן, אני מרגישה שצמחו משם גם דברים רצויים כמו ענווה בפני שמים, ויחס פחות בעלותי - אך לא פחות קרוב - כלפי הארץ. בנוסף, הייתה כאן גם התפכחות אל טיב היחסים - או היעדרם - בין הפלגים בחברה בארץ".
ספרי קצת באופן אישי איך עברה עלייך "ההתנתקות" ואיך זה בא לידי ביטוי בשירים.
"בימי הפינוי עצמו שהיתי בבית הוריי באפרת עם בתי הבכורה שהייתה אז בת שנה וחצי, הייתי בראשיתו של היריון ורגשות אמהיים מועצמים גרמו לי לרצות לגונן על ביתי במידת האפשר. מהמבצר הזה חזיתי בכאב גדול ואף ברגשות אשמה, בתמונות ההפוכות לשקט היחסי שבו זכיתי אני.
בתקופה הארוכה שלפני הפינוי, למדתי בחברותא בנושא 'הבית' - בית המקדש בבניינו ובחורבנו - מתוך רצון להתחבר אל אין הבית שהפך למסגרת של חיינו. פתאום הבנתי שהצער שאני מרגישה הוא צערה של השכינה, שאין אפשרות למקום ולבית כל עוד אין מקום למקום - והלוא הקב"ה הוא מקומו של עולם - וכל עוד אין בית לשכינתו".
השם הר-שפי ודאי מצלצל לכם מוכר; סיון הר-שפי היא גיסתה של מרגלית הר-שפי, הזכורה לנו כידידתו של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה, יצחק רבין, וכמי שהורשעה על אף שהתנגדה נחרצות לרצח באוזניו של עמיר.
מכיוון שיש לי בחדר העבודה על השולחן תמונה ענקית של יצחק רבין שעליה כתוב "במותו ציווה לנו את השלום", אני לא מתאפק ושואל על כך את סיון, אף כי אינה קשורה ישירות לעניין.
היית פעם פעילה פוליטית אקטיבית?
"התשובה היא לא. אני מטבעי יצור לא פוליטי ולא אקטיבי. יש בי משהו קצת פסיבי שאולי קשור למשיכה שלי לעולמות של רוח. האקטיביזם הקיצוני שלי הוא כנראה ההתבוננות במציאות, הניסיון לבחון אותה ולומר דבר מה בעל משמעות לגביה, להתפלל על הפגמים שאני רואה בקיום הזה, ועד כמה שאפשר באופן אישי לתקן אותם, קודם כול בתוכי, גם זו משימה לא פשוטה.
מצד שני התשובה השלילית שלי מהולה בצער, מאחר שאני מעריכה את מי שמסוגלים לעשייה בכיוונים שבהם הם מאמינים, וסבורה שהתמורות הניכרות יותר והמהירות יותר בעולם מתחוללות מכוחם. בכל זאת אני מאמינה, שגם בשדות אחרים ניתן להשפיע - כן, גם באמצעות השירה. גם אם זה יקרה אולי באופן סמוי יותר וביתר אטיות, אבל מאידך - אולי גם ביתר צניעות ויושר, עם פחות צורך לשבור בדרך ויותר התמקדות בלהרבות טוב".
את משוררת מפורסת פרסים. את חשה שהממסד הציוני-המרכזי-השמאלי אימץ אותך כעלה תאנה?
"אני חשה שיש עניין אמיתי בקרב הציבור הלא דתי בשירה האמונית החדשה, שמנסה ליצור חיבור בין גוף ונפש, בין חול וקודש, בין עתיק וחדש; שיש לה שפה עשירה ומורכבת ומחדשת חידושים".
בן הזוג שלך, אבישר הר-שפי, אף הוא משורר ("סוסי אש", שוקן). שני משוררים תחת קורת גג אחת, איך זה עובד?
"יש יותר ערימות של כביסה לא מקופלת לקראת סוף השבוע. סדרי העדיפויות אולי מעט שונים מאשר בבית שבו לפחות אחד מבני הזוג מושך באופן מובהק לכיוון המעשי. אנחנו צריכים למצוא את האיזונים הללו בתוכנו, לחוד וביחד. מצד הכתיבה, יש נקודות השקה ושוני. אני כותבת בבית, הבלגן והפרטים הקטנים של המציאות מעוררים בי השראה, ואבישר זקוק ליציאה החוצה, למרחק של זמן ומקום משגרת ההוויה כדי להתבונן.
אבישר כותב כמו ציור בכתמי צבע, ואני כמו ציור בקווים. ובכל זאת, פעם כששלחנו שנינו כתבי יד לתחרות, התקשר אלינו עורך הדין מטעם המארגנים כדי לוודא שאין אלו כתבי יד של אותו יוצר. לפעמים אנחנו מזמינים אחד מהשני סדנת כתיבה, לפעמים יוצאים למסעות כתיבה משותפים: בטבע, במוזיאון, או מקריאים יחד בערבים ספרותיים. בשנה האחרונה אנחנו גם עורכים יחד את כתב העת 'עתר', מבית מכללת הרצוג, גוש עציון".
אני רואה שאת שוב בהיריון מתקדם. מה מקום האישה בשירתך? מה דעתך על פמיניזם? האם המשפחה הנבנית היא חזות הכול?
"ב'גלות הלווייתן' היה שער שלם של שירים שעסקו בזהות הנשית, שירים שבאופן אישי היוו אבן דרך בעיצוב הזהות הנשית שלי. בעיקר הרגשתי באותה תקופה שהקולות הפמיניסטיים שאליהם נחשפתי בלימודיי האקדמיים היו כמעט תמיד רוויי כעס, מרירות, תסכול, וחשד נצחי ביחס לעולם הגברי - רגשות שליליים, שכאשר עברו דרכי - לא קידמו אותי ולא היטיבו עם הזוגיות.
"לגבי הפמיניזם ככלל, אני סבורה שלזרמיו השונים הוא קידם את העולם בצורה מדהימה, אבל מובן שיש לו גם סימפטומים פחות מוצלחים. דוגמה אחת מתוך המעגלים הקרובים לי היא תופעת רווקות מבוגרת בקרב נשים בציבור הדתי.
עכשיו הגיע תורם של הגברים למצוא את עצמם במובן פנימי יותר, ואחר כך אני מקווה שגם הזוגיות והמשפחה יהיו ערכים רצויים וראויים יותר, בריאים ויציבים. האם המשפחה הנבנית היא חזות הכול? באופן אישי זה המקום שבו אני נמצאת כרגע ולכן הוא משתקף בשירה שלי באופן מיוחד. אבל במבט רחב יותר - המשפחה הנבנית היא אוונגרד בעולם שבו המשפחה המתפרקת נדמית לחזות הכול. המשפחה היא האפשרות הראשונה של היחיד להתרחב אל מחוץ לעצמו, לשאת את מבטו אל הזולת, ליצור מגע אנושי אמיתי".
את עבודת המאסטר שלה כתבה הר-שפי על יונה וולך. כיום היא כותבת דוקטורט על אורי צבי גרינברג.
וולך היא משוררת שמפלרטטת באופן פרובוקטיבי עם אלוהים. איך באה לידי ביטוי האלוהות בשירייך?
"השירה שלי היא גם גילוי פנים וגם הסתר פנים. כך אני חווה את האלוהות בעולם וכך חוותה אותה גם יונה וולך. אולי זה מתחבר לשחרור, לעובדה שאני חשה שאני יכולה לעשות היום הרבה בזכות הפמיניסטיות של פעם, בפרט וירג'יניה וולף ".
השירה שמוצאה דתי, העכשווית, מרבה בהתנות ובפרפראזות מן המקורות. האם זה קישוט בלבד, מעין שוויץ של מטען תרבותי, או שזה הכרחי למה שהשיר רוצה לומר?
"כל זמן שלא חשים שזה מאולץ וזה משרת את השיר זה בסדר גמור. הרי גם שימוש בסלנג יכול להצטייר כשוויץ. אני גם לא תמיד עושה את זה במודע. זה מוטמע בי, זה שם. קיים לעתים רצון להתקלף מן השכבות, לחכות לרכבת הקלה שתגיע, בעזרת השם, למצוא שפה חליפית, שנשענת פחות על השכבות והמקורות, דווקא להתנקות ממטענים תרבותיים ולהיות במקום פשוט".
חוקרת הספרות שלומית נאור מנגידה את שירתך עם הליריקה של זלדה. מלבד הכבוד, האם הניגוד הזה מקובל עלייך?
"נאור מתייחסת בדבריה לנקודה ספציפית מאוד - הקרבה האינטימית לאלוהים דרך הגוף הנשי. זלדה בכל זאת כתבה בזמן אחר, היא הייתה יחידה בדורה והרגישה אחריות רבה לא למתוח את הגבולות עד פריצתם. כך שזלדה לא כתבה הרבה על הגוף. אולי הוא גם באמת היה פחות מרכזי בחוויה שלה, קשה לי לומר. אני זכיתי להיוולד אל דור פתוח יותר, שמבקש יותר את חיבור הגוף והנפש; ואל תור פריחה של יוצרים אמוניים, ויש בהקשר הזה כדי לשחרר אותי קצת, לכתוב את מה שהיא לא כתבה. בכל זאת המושג צניעות לא זר לי, ויש דברים שלא אפרסם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם