שירה בציבור: חמוטל בר יוסף
רן יגיל עם שיר עברי אחד בשבוע, והפעם: "כשאני נשארת לבד" של חמוטל בר יוסף
לְהִתְעַטֵּף בְּנוֹצוֹת הַפּוּךְ שֶׁל הַחֲשֵׁכָה
לִשְׁקֹעַ בָּהּ כְּמוֹ צוֹלֶלֶת רְצוּצָה
וְלַעֲצֹם אֶת עַצְמִי בְּשֵׁנָה.
כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד כֹּחוֹתַי נוֹזְלִים
מִכָּל פִּתְחֵי גּוּפִי אֶל הָאֲדָמָה
אוֹזְלִים אוֹתִי חֲלוּלָה, מְבֹהָלָה,
נִשֵּׂאת בָּרוּחַ רְשָׁעָה כַּמּוֹץ.
כְּשֶׁאֲנִי נִשְׁאֶרֶת לְבַד אֵין לִי אֲנִי
בִּכְלָל, יֵשׁ לִי רַק אֵין זֶה
וְאֵין הַהוּא וַאֲהָהּ
וְכָל אֶחָד אֶבֶן עָלַי.

איזה שיר מצמרר וחשוף. אף אחד לא רוצה להיות לגמרי לבד, לחוש בדידות ודיכאון נוראי, אבל הדוברת בשיר חשה מצב קיצוני יותר ממדכוא, היא חשה איון. היא מרוקנת את עצמה מדעת ותודעה ועומדת על ספה של החשכה המוחלטת המורכבת מהמון אינים המדומים לאבנים.
השפה המטאפורית של השיר המצומצם הזה כל כך חזקה: המיטה והשמיכה כצוללת, האישה הנמסה אל תוך האדמה וכן המצלול של האות צד"י: מצוצה, רוצה, נוצות, צוללת, לעצום, עצמי; או האות למ"ד בבית השני: נוזלים, אוזלים, חלולה, מבוהלה. כקורא אתה ממש חש שאתה שוקע עם הדוברת.
ובבית האחרון השימוש הכל כך מדויק ולא מליצי במילת הקריאה הגבוהה: אהה, שנראית כאן כל כך טבעית ומתבקשת.
חמוטל בר יוסף (1940) היא
כשקוראים את השיר החזק והקצר הזה בהקשר הזה, מבינים שאין מתאים ממנו לאנתולוגיה מעין זו כי המשוררת מירי בן שמחון, שנדרסה למוות, הייתה מן היוצרים החשופים הלבדיים ההולכים על החבל הדק שבין טירוף לשפיות.