קריעה תמה: על "זה הדברים" מאת סמי ברדוגו
אריק גלסנר כבר התרגז מראש מהמניירות הקבועות של סמי ברדוגו (העילגות המכוונת, ההנגדה בין הישראליות למרוקאיות). אבל אז בא הסיפור וכבש אותו
התהייה: האם התובענות של הכתיבה הזו, המתאפיינת בשיבוש מכוון של השפה, בעילגות תת-תקנית ועל-תקנית, כלומר מצד אחד ייצוג לשוני של אנשים שהעברית כבדה בפיהם ומצד שני ייצוג לשוני של אנשים שתמהים על כך שאנשים רגילים מתייחסים לשפה בקלות ראש, כאמצעי תקשורת שקוף כביכול שאדם דש בלשונו, ולא בוחנים, לשים או מפרקים כל מילה ומילה בלשון, ובכן, התהייה אם התובענות הזו משתלמת.
כלומר, האם היא מוליכה לקרחת יער שבה לפתע אור גדול של הבנה חדשה נוגה על המטייל בשבילי הרומן החשוכים? והבעיה החמורה מהתהייה: היותו של ברדוגו סופר שמעמיד את הספרות בשירותן של מגמות אינטלקטואליות אופנתיות, כלומר ספרות המשלבת שני נושאים לוהטים במדעי הרוח בעשורים האחרונים: פוסט-קולוניאליזם והצבת הלשון במרכז ההוויה האנושית.
כך במקום שהספרות תהיה יציאה להרפתקה שאליה יוצא הסופר בעצמו ומוליך עמו את הקורא, זוהי ספרות "חתרנית" שמסקנותיה ה"חתרניות" ידועות מראש.
כך גם בעשרות הדפים הראשונים ברומן כשהמספר של "זה הדברים", ספרן חיפאי, מוציא את אמו ילידת מרוקו מבית הזקנים שלה ונוטל אותה עמו לשבוע חופשה בבית בו חיו בעבר, בצוותא חנוקה על מנת ללמדה לראשונה בחייה לקרוא ולכתוב בעברית, ושם מתנהל ביניהם דיאלוג על תקני מול תת-תקני, הקורא מוצא את עצמו מרים כפיו לצדעיו באימה:
אוי לא, לא עוד פעם המניירות האלו של העילגות הלשונית ("אני פותח את התריסים בחלון היחיד של הסלון, זה שנוכח כאן לתפקודו המזערי כל כך, סתום כלפינו בגיאומטריה תת-בסיסית... כל שימושי הבית לרשותי. ההנהגה עליי") כמו שיש גם אצל רונית מטלון, מניירות של אידיוסינקרטיות, מניירות מתריסות ולמעשה יהירות ותוקפניות ביחסן לקורא, במסווה של איזו אמירה חברתית;
אוי לא, לא עוד פעם העיסוק הפטישיסטי הזה בשפה ("מעולם לא הצלחתי להתערות בעומקן של המילים, בבשרן ההיסטורי והלשוני"), לא עוד פעם הכתיבה בשביל המבקרים האינטלקטואליסטים שיכתבו משהו בסגנון ש"הגיבורה האמיתית כאן היא השפה";
אוי לא, לא עוד פעם המופשט שמנחה את הכתיבה הזו, למשל מבנה העומק האינטלקטואלי החשוף של ההנגדה בין המודרניות והישראליות של הבן לשבטיות והמרוקאיות של האם, בין תרבות הכתב שמנסה להנחיל הבן לאמו לתרבות האוראלית ממנה באה;
אוי לא, לא עוד פעם הטלת אשמה מרומזת על הציונות הרשעה שהנחילה באלימות את העברית.
אלא שבמרוצת הקריאה הבעייתיות בכתיבה של ברדוגו התגמדה ואף התנדפה לנוכח סגולותיו של הרומן. קודם כול, המבנה הפשוט של הרומן
הצבת הבן מול האם בדו קרב של משכיל ומי שמוכנה להשכיל בתנאי שסיפורה יישמע באוזניו - השניים מגיעים להסכם שעל כל קבוצת אותיות שילמד הבן את האם ישמע הבן בתמורה חלק נוסף בסיפור חייה של ילדה יהודית-מרוקאית בשם מחה - יוצרת דרמה חריפה.
עילגותה של האם (בניגוד לעילגות המעושה של הבן שכיניתי על-תקנית שגם היא עם זאת מכילה כמה רגעים ליריים יפים מאד ) המספרת את סיפורה של מחה, יוצרת חושניות לשונית מיוחדת במינה (שמזכירה את הישגיה המרשימים של שרה שילה ב"שום גמדים לא יבואו" ואם זיכרוני אינו בוגד בי גם את הישגו המרשים של אלברט סויסה ב"עקוד" משנות ה-90).
אבל מעל הכול, חזק בספר הזה הסיפור, הסיפור עצמו של מחה. זהו סיפור אפל, מרטיט וחכם על ילדה נטושה שאף אחד, ואפילו אמה, לא אשם ממש בנטישתה וכולם ובייחוד אמה אשמים.
זה סיפור על גרימת רוע בלי כוונות זדון על עוול שנעשה בהיסח הדעת על הפקרה שנעשית בלי משים ("וכאילו בלי שהיא שמה לב ורק עם הכוונה הטובה, פה אמא של מחה עושה את הפירוד מהבת שלה").
זה סיפור קודר על ילדה שלמדה שכוונותיהם הטובות של המבוגרים כלפיה אינן מחזיקות מעמד ושעליה ללמוד לסמוך על עצמה בלבד. על רקע חיי היהודים במרוקו, בתיאור של החיים שם שאיני זוכר בספרות הישראלית כדוגמתו לפירוט ובו זמנית לחסכוניות אלגנטית, בעברית משובשת, באופן חושני, מסופר כאן סיפור מוסר חריף, דיקנסי באופיו, על יתמות, נדודים ובדידות.
"זה הדברים", סמי ברדוגו, הספריה החדשה, 322 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם