מחאת הלוזר: על "הברווז" של דודו גבע
המהדורה המחודשת של "הברווז", המוקדשת לילדיו של דודו גבע אשר פעלו להתקבלותו בשדרות הממסד, מזכירה למי ששכח, שהברווז עדיין מונח על דלפק האיטליז וגרונו חשוף לסכין
דודו גבע ז"ל והברווז ראובן קסטרו
כיוון שהכרזה הזאת הייתה פופולרית בקרב בני דורי, דורו של דודו, אני מניחה שלא הייתה לי בלעדיות על הפלונטר הרגשי שביטא הציור. בעל הכנף הנבגד ניצב זקוף לנצח בעודו גוסס, ממשיך לחיות עם סכין שמפלחת אותו מהגב ועד לקורקבן, שומר על אופטימיות באותו טמטום נאיבי של מי ששר שירי ארץ ישראל כל הדרך למשחטה.
האלבום הוורוד המחודש של "הברווז" עדיין יוצר את האפקט הרגשי שעוררו משבצות הקומיקס של גבע בעיתונות. הברווז מעלה צחוק גווע על שפתי המתבונן, ומביע בשמו מחאה חביבה של לוזרים. פכים מחיי הגיבור של גבע מבהירים שהוא קורבן נצחי, אידיוט תמים או תחמן טיפש המסרב להכיר במציאות הקשה, טיפוס תמהוני שנמצא באיום מתמיד מצד רודפיו המגוונים.
האלבום גדוש במפגשים הנודעים של הברווז עם האריה הזועם, עם הקצב שסכינו מונפת, עם עקרת הבית שמכוונת אותו אל הסיר, עם הלולן המפטם אותו, ועם נהג המשאית המוביל אותו לשחיטה בתוך להקת ברווזים מאושרת. כשהברווזים נמצאים בחבורה, הם דוחפים את המשאית שנתקעה בדרך ל"הוד העמק". הברווזים תמיד מתגייסים, תמיד עושים שמח, תמיד חומדים לצון, תמיד שוחרי טוב, תמיד ציוניים.
הברווז היחיד מרשה לעצמו להיות חצוף, מבודח על חשבון רוצחו, מהיר מחשבה לעומת האריה הכבד. לברווז היחיד יש תמיד מלה אחרונה לפני שהסכין יורדת על גרונו. מילה שמתכחשת למצב. הוא מתפקד כקורבן מנוסה היודע את אשר לפניו. ומשום כך הסכין אינה מפתיעה אותו. היא מובנת מאליה, ואינה הורסת את הבדיחה שהתכוון לספר, את התום שלו ואת המבט אל העתיד הוורוד. כן, יש עתיד.
התקבלותו של הברווז על ידי הממסד היא הדבר המפתיע שקרה לו. למשך תקופה ארוכה התיישב כבובה ענקית על גג עיריית תל אביב, ומזה כשנה הוא ניצב כפסל
בכיכר מסריק, כמו היה ממקימי העיר. ההתקבלות המחבקת כמעט שהפקיעה אותו מהעמדה האופוזיציונית המחתרתית.
אך האלבום הוורוד, המוקדש לילדיו של גבע אשר פעלו להתקבלותו בשדרות הממסד, מזכיר למי ששכח, שהברווז עדיין מונח על דלפק האיטליז וגרונו חשוף לסכין. ברגעים הכי טובים שלו הוא משגל פרה ואפילו אריה. "החבר'ה לא יאמינו", הוא חושב לעצמו, במקום ליהנות מהרגע. יש להניח שגם ברגע הזה חייו מאוימים. זה, כמובן, לא מפריע לו לדרוש מנת תולעים ומטוס לכינרת, או ללמד את האריה איך ארנבים עושים את זה.
דודו גבע, "הברווז", מהדורה מחודשת, הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם