שירה בציבור: מאיה בז'רנו

רן יגיל עם שיר עברי אחד בשבוע. והפעם: פגישה עם השחקנים מאת מאיה בז'רנו

רן יגיל | 30/8/2010 8:48 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
אָמַרְתִּי לָהֶם: הֵבֵאתִי אֶת הַמִּלִּים
אָמַרְתִּי לָהֶם: אֲנִי פּוֹחֶדֶת לְשַׁחְרֵר אוֹתָן מֵהַשַּׂק
אָמַרְתִּי לָהֶם: הֵן בִּצְפִיפוּת גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה
אָמַרְתִּי לָהֶם: הֵבֵאתִי אֶת הַפּוֹעֲלִים אָז הַמִּלִּים רָעֲשׁוּ וְקִרְקְשׁוּ בַּכְּלִי  
                    כְּחַיּוֹת מְזוֹת פְּעֻלָּה, הוֹצִיאוּ לָשׁוֹן יְבֵשָׁה וְשָׁרְקוּ
אָמַרְתִּי לָהֶם: אַתֶּם שׁוֹמְעִים?
וְהֵם אָמְרוּ: אֲנַחְנוּ רוֹצִים לִרְאוֹת אֶת הַמִּלִּים
אָמַרְתִּי לָהֶם: הַמִּלִּים עֵירֻמּוֹת וּמְבֻיָּשׁוֹת, חִכּוּ שָׁנִים רַבּוֹת
אָמַרְתִּי לָהֶם: הַמִּלִּים בְּלִי כִּסּוּי וְאֵין לָהֶן פָּנִים
וְהֵם אָמְרוּ: אֵין דָּבָר, אֲנַחְנוּ הַשַּׂחְקָנִים נַעֲשֶׂה לָהֵן פָּנִים
אָמַרְתִּי לָהֶם: וּמָה עוֹד
וְהֵם אָמְרוּ: וּנְכַסֶּה אוֹתָן בָּאִפּוּר הַמַּתְאִים 
אָמַרְתִּי לָהֶם: אָז לֹא אַכִּיר אוֹתָן
וְהֵם אָמְרוּ: וְנַעֲנֶה אוֹתָן וּנְטַלְטֵל אוֹתָן בְּקוֹל רָם עַד שֶׁתַּכִּירִי
אָמַרְתִּי לָהֶם: אֵינֶנִּי מְבִינָה
וְהֵם אָמְרוּ: וְנִלְחַץ אוֹתָן עַד זוֹב הַמַּשְׁמָעוּת
אָמַרְתִּי לָהֶם: אֵינֶנִּי רוֹצָה, אֵינֶנִּי רוֹצָה
וְהֵם אָמְרוּ: הַצְּפוּנוֹת יִתְגַּלּוּ לְעוֹלָם
אָמַרְתִּי לָהֶם: לֹא אֶתֵּן לָכֶם אֶת הַמִּלִּים
אָמְרוּ לִי: תְּנִי לָנוּ אוֹתָן תְּנִי לָנוּ אוֹתָן
וְנָתַתִּי.

(העלאת "תיסמית" בצוותא 2, 20-19 ביוני, 2009)
צילום: אביבה אבן זוהר
מאיה בז'רנו צילום: אביבה אבן זוהר

המחזאי כבר התרגל, אבל המשוררת עוד לא. כל אמן יוצר בשפה יודע שיש משמעות עומק למילים, שיש לטקסט שכתב מוזיקה מתנגנת משלו, המילים מזדמזמות לו בראש. על אחת כמה וכמה משורר או משוררת שעיקר מעשיהם אהבה בלשון. הרי השירה המודרנית לא באה לחקות את העולם באמצעות המילים ולקדם רעיונות. היא אולי המבע הצרוף ביותר שבו מופנית הלשון כלפי עצמה כמו מראה, ובשל כך משוררים רבים כותבים לעתים בשפה פרטית, יומנית, ואנחנו כביכול לא מבינים. אבל רק כביכול, כי אם נקשיב ברוב קשב נבין לאט-לאט את שפתם, שבה הם מנסים להביע ניואנסים של רגש.

בשיר, שהוא מעין דיאלוג תודעתי בראשה של הדוברת, מבקשים השחקנים, אמנים מבצעים

דומיננטים ובעלי ביטחון, מהמשוררת לשחרר, די אחזה במילים שלה וכעת עליה לתת להם לעשות במילים שלה כבשלהם. הרי זה היה חוזה. אחרת, לא תתקיים הברית שבין אמן יוצר לאמן מבצע, ולא יהיה כאן תיאטרון.

הם אומרים למשוררת: אנחנו נשמיע את המילים טוב יותר, נכון יותר, גם אם נכאיב להן ונשכיח אותן ממך וננכס אותן. היופי בשיר טמון לא רק בצורת הדיאלוג, אלא גם בעובדה הפשוטה שהמשוררת מתייחסת במלוא הרצינות למילותיה כפיסות מתוך נשמתה.

מאיה בז'רנו (1949) מן המשוררות הגדולות החיות כיום, זכתה בפרסים רבים. שיריה המאוחרים נוגעים לא מעט במגע שבין שירה ונפש היוצר, לאמנויות אחרות (מחול, תיאטרון וציור).

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

עוד ב''שירה בציבור''

כותרות קודמות
כותרות נוספות

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים
vGemiusId=>/channel_tarbut/literature/ -->