ביג בן: לא מחובר למציאות
שי גולדן רוצה שירים שמחים ביום השואה, גואל פינטו חושף פרט מטריד מעברו, עובדיה יוסף מקבל תשומת לב חיובית מדי מעיתון "הארץ" וניסים קלדרון שוכח את נעמי שמר. מנחם בן עם תובנות השבוע
ראיתי את הסרט האוטוביוגרפי המעניין של ידידי גואל פינטו "אחד משבעה", שעיקרו לדעתי הוא בגילוי שכמעט מובלע בו: מתברר שגואל עבר סוג של אונס הומוסקסואלי בנעוריו בישיבה חרדית יוקרתית
- למדור הספרותי של מנחם בן
ואם כבר מדברים על ישיבות חרדיות: איך יכולה ישראל להילחם ביעילות בחושך הרבני החרדי אם עיתון "הארץ" דווקא מפגין סימפתיה חולנית ודוחה לדמויות הכי חשוכות בעולם החרדי, ממאיר פורוש עד עובדיה יוסף. הרי לא נשכח ל"הארץ" את חרפת תמיכתו (במאמר מערכת) במועמדותו של מאיר פורוש לראשות עיריית ירושלים מול ניר ברקת (העושה עכשיו נפלאות בתחום התרבות בעיר) רק משום שברקת הביע תמיכה בבנייה בין מעלה אדומים לירושלים. זה הספיק ל"הארץ", שעולמו צר כעולם נמלה, לפסול את ברקת ולהעדיף במקומו את הזקן הארוך של פורוש שומו שמים.
ממש כך, מצאנו במוסף "הארץ" האחרון במדור האווילי "ועדת המדרוג", המצטיין בטעם רע במיוחד, שעובדיה יוסף הוא הכי הכי. אכן לראש ה"גבוה/טוב" ב"ועדת המדרוג" הועלה הפעם לרגל יום הולדתו ה-90 הרב המקלל, הפרימיטיבי, אלוף הגזענים בארץ הזאת, רודף ילדי הזרים, העולים החדשים, האשכנזים והכל בוודאי משום שעובדיה יוסף צייץ משהו בעד "השלום" ומישהו ב"הארץ" מקווה שזה יזרז את סילוק ההתנחלויות שנואות נפשו. הרי אין ל"הארץ" מדד רוחני אחר.
ומכאן לאישיותו הבעייתית של שי גולדן, עורך מוסף "הארץ", הנחשף שלא בטובתו בסדרה "מחוברים". כך למשל ראינו הפעם באחד הפרקים את גולדן כועס לגמרי ומכבה בזעם את הרדיו המשמיע ביום השואה את שירם הנפלא של נתן זך, שלום חנוך ונורית גלרון "כי האדם עץ השדה", בטענה שהוא לא רוצה שירי מוות ביום השואה, הוא רוצה שירי שמחה.
"לשמוח שאנחנו חיים, לשמוח שהשואה עברה". לא ייאמן. אם היה מת לך חס וחלילה מישהו אהוב גולדן, היית רוצה לשמוע שירים שמחים ביום השנה למותו? איך יכול בחור אינטליגנטי כמו גולדן להיות אוויל כל כך? ואיך הוא לא מבחין למשל שאחיו רן גולדן הוא דווקא חומד של בחור, סוג של צדיק נסתר, גם אם שי גולדן ממשיך לתאר אותו ככישלון? אולי כישלון בחיים המעשיים האלה לצד האבא המאמץ, ניצול השואה, הכפייתי ששי גולדן מיטיב לגחך עליו, אבל האח, האח הזה הוא מישהו שיש בו טעם רוחני מיוחד. אולי אפילו יותר משיש בגולדן הצעיר והמצליח ממנו.
כל העיתונים חזרו באושר בריא על הכרזת רופאיו של ראש הממשלה שמצב בריאותו מצוין. תוך כך, ציינו כאילו כלום שנתניהו לוקח כדורים נגד לחץ דם. אוי ואבוי. זה בריא זה? הנה חלק מתופעות ה"לוואי" (למעשה מדובר במחלות נלוות) של כדורים נגד לחץ דם על פי כל אתרי הרפואה: כאבי ראש, כאבי פרקים ושרירים, תשישות, סחרחורת, התעלפויות, קשיי נשימה, בעיות בקצב הלב, נפיחות בקרסוליים.
לא שמתם לב שנתניהו בקדנציה השנייה שלו הוא הרבה יותר אנמי, הרבה פחות נלהב? שמע לי נתניהו (על אחריותך), זרוק את הכדורים האלה לים ועבור לספורט מוגבר והרבה ירקות ופירות. אל תיתן לרופאים לעשות לך את מה שעשו לשרון חס וחלילה.
אני ממש סולח לניסים קלדרון הטרחני שסחב ממני בהיחבא בתקווה שאף אחד לא רואה את כל רעיון ההכרה בחשיבותם המשוררית של המשוררים המזמרים במיטבם, עניין שאני מדבר וכותב עליו כבר יותר מ-20 שנה, אבל אני ממש לא סולח לו שהוא מגדיר את מאיר אריאל (הנפלא אמנם) כמי שהמציא את ז'אנר המשוררים המזמרים בעברית, תוך דילוג מכוער על מישהי מסוימת מאוד ונפלאה מאוד שקדמה למאיר אריאל (והוא בעצם צמח ממנה בשירו "ירושלים של ברזל").
קוראים לה נעמי שמר, מלחינה, משוררת וזמרת שהייתה משוררת גדולה לא פחות מרחל ולא פחות ממאיר אריאל, למרות שהייתה מטבעה משוררת ארץ ישראל (שקלדרון מתעב כל כך).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם