זמני מאוד התקצר: ראיון עם רוזינה קמבוס
בין ספירת דם לכימותרפיה התפנתה רוזינה קמבוס לעלות לבמה של פרס אופיר ולקטוף את תואר שחקנית המשנה הטובה של השנה על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". הכרה מאוחרת אבל הכרחית בכישרון של אחת השחקניות הגדולות שפועלות כאן. בראיון אמיץ היא מדברת על ילדותה ברומניה, הנטישה של בעלה הראשון, ההתמודדות עם הסרטן והמאבק "לקנות כמה שיותר זמן מאלוהים"
השקט המעיק התחלף בפרצי צחוק. כמה שעות לאחר מכן התקשר בעלה, דורון, ועדכן אותה בתוצאות הבדיקה. הן לא היו מזהירות, די גבוליות למען האמת. הגוף שלה עדיין לא חזר לעצמו. אבל הטיפול הכימותרפי צריך להימשך. "בטיפול האחרון כמעט הלכתי עם מלאכיות השמים", היא מספרת. "קיבלתי אלרגיה לאחד החומרים, התחלתי להתעלף, עיגולים מול העיניים. כאב גב של שחרור אדרנלין, כאילו שיחקת קלפים, אבל תכפיל את זה בחמש וזה עוד עם כאב. אמרתי לבעלי שיקרא לאחות. היא מיד ניתקה לי את השקית.
"בגלל שהרופאים מאמינים בחומר, הם רוצים לתת לי אותו מחר בטפטוף איטי. כל טיפה מדודה בהפרש של חמש שניות. לא אוטוסטרדה. אני אמורה להיות מחוברת שש שעות למכונה. זו מכה. מלחיץ נורא. אתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, פשוט משתגע. אני מחשבת כל דקה בחיים כי אני לא יודעת. זמני מאוד התקצר. אני לא משקרת את עצמי במים קרים".
בבוקר שני היא שבה לבית החולים. מכיוון שביומנה סומן למחרת טקס פרסי "אופיר" - שבו הייתה מועמדת לתואר שחקנית המשנה על תפקידה בסרט "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" שביים ערן ריקליס - ביקשה לשמור כוחות ושאלה את הצוות הרפואי אם יוכלו להרדים אותה. במשך תשע שעות הייתה מחוברת למכונה.
לא עברו 24 שעות מסיום הטיפול והיא התייצבה בתאטרון ירושלים. לגופה שמלה שחורה מהודרת של דורין פרנקפורט, שהשאילה לה הפסיכואנליטיקאית שמלווה אותה מאז גילוי המחלה. בנק ההימורים לא נטה לכיוונה. היא כבר הייתה פעמים במעמד הזה, ולא זכתה. אבל אז באה ההכרזה.
קמבוס שחררה צעקה, נפלה מהכיסא, ובעיניים דומעות עלתה לקבל את הפרס המוצדק, מייצרת את הרגע המרגש ביותר בטקס. "אלוהים", אמרה בקול חנוק, "אני כבר רגילה לא לזכות ולא הכנתי נאום. אני לא טובה באלתורים. מיי הארט גו'ז בום. אוי, רק לא לבכות".
למה לא לבכות?
"זו הייתה הזדמנות לשחרר שסתום, אבל אני מעדיפה לא לבכות", הסבירה למחרת. "הלב לא מוכרח להיפתח, כי הוא יביא עצב. ואני לא חלשלושה. אני ג'עברית. היה רגע בזמן הנאום שרציתי להגיד תיתנו בי אמון, תפקיד ראשי. אבל לא אמרתי. שמרתי את זה לעצמי".
ההכרה המאוחרת אולי תעשה עמה חסד. רוזינה קמבוס, 60, היא אחת השחקניות המוערכות ביותר בתעשייה, אבל במהלך 30 שנות עבודה בישראל לא הצליחה לתרגם את הכישרון ולזכות בכוכבות שכה מגיעה לה. ברומניה, שם פעלה עד גיל 30, הייתה לה קריירה מצליחה בתאטרון, אבל אז החליטה לעלות לישראל. היא שיחקה ארבע שנים בתאטרון באר שבע, 13 שנה בהבימה, ובעשור האחרון בקאמרי. ברפרטואר שלה: "חלום ליל קיץ", "השטן במוסקבה", "אילוף הסוררת", "הספר מסביליה", "הכתובה" ועוד.
דווקא תפקידיה בטלוויזיה ובקולנוע קיבעו אותה כדיווה הגדולה של ישראל. אישה סקסית שופעת תשוקה, מוחצנת, עם מבטא רומני בלתי נשכח. היא הייתה דרורה מזכירת הקיבוץ הזועפת (והנימפומנית) בקומדיית הקאלט "מבצע סבתא", פרידה הפאם פאטאל בסדרת הטראש "ג'וני", מאדאם בונר ב"סיפורי תל אביב" ואלכוהוליסטית בעלת שאיפות ב"ספיר", הטלנובלה העברית
גם תפקידה הנוכחי בסרט של ריקליס, המנצח הגדול של האוסקר הישראלי, לא מותיר את הצופה אדיש. קמבוס מגלמת קונסולית במדינה מזרח ארופאית, אישה ענקית מהחיים, עם כובע פרווה גדול לראשה, הנשואה לנהג השגרירות הגוי. "זה לא בא באופן אוטומטי", היא מסבירה. "הייתה תחרות. אני משערת שזה היה מול עוד שחקנית שמוצאה שם, ברומניה. מאוד שמחתי כשהבנתי שזו אני. ערן רצה את האש של האישה הזו, שאין לה רגע הפסקה. ויש לה קלות, קלות.
"בדצמבר שעבר נסעתי לשבועיים צילומים ברומניה. על גדות הדנובה. היינו בחוץ, קור של מינוס 15 מעלות משבע בבוקר עד שהאור יורד. קור שאתה לא מאמין. ערן חיפש שנתיים לוקיישנים. כשהוא ראה את הכביש בין ההרים, עם הכמויות של השלג, אמר מצלמים פה. הוא כל כך נחוש, שכנע את כולנו. צוות הצילום הגרמני לא התלונן לרגע (הצלם הראשי של הסרט הוא ריינר קלאוסמן, שעובד קבוע עם הבמאי הגרמני-טורקי פאטי אקין - א"ה), אבל כל הציוד שלהם קפא. חילקו לנו שקיות חום".
בין השותפים להפקה היו גם משקיעים גרמנים ורומנים. איך היה שיתוף הפעולה?
"הייתה סצנה שבה אני מורידה את הכובע המטורף ונשארת אדומת שיער. הבעל מוציא ליקר 'סברה' להרים כוסית לשבת ואומר 'למען מדינת ישראל'. אמרתי, 'כשאתה גר בעיר כזו, שבכל פינת רחוב היה פוגרום נגד היהודים, אתה נזהר מאוד מאוד'. המפיקים הרומנים ביקשו שהמשפט הזה לא יהיה בסרט. הם עדיין לא מקבלים את זה שפעם הייתה אנטישמיות ברומניה. היה לי חבל. חוץ מזה כולם היו נהדרים. זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לרומניה כשחקנית. אפילו עשיתי מסיבה עם החברים הישנים מהתאטרון".
היא נולדה בבקאו, רומניה, בת לאבא מנהל הצגות בתאטרון ואמא שחקנית מוערכת. "למדתי מאחורי הקלעים. לא היה לי ספק שאהיה שחקנית, אבל אמא אמרה על גופתי. היא לא רצתה שיהיה לי רע. אמרה: את תלמדי רפואה. התקבלתי ללימודי רפואה.
"אחרי כמה חודשים הבנתי שאני לא אעמוד בניתוח גוויות. הקולגות שלי עשו עליי בדיחות. שמו קפיצים באיברי מין של גברים מתים עשרות שנים שאין להם עור ובשר, ואני צרחתי והתעלפתי. הם חשבו שאישה סקסית כמוני, צריך קפיץ כדי לגרום לה שתשמח ותהנה מהחיים. כשהתקרבו הבחינות לבית הספר למשחק בבוקרשט הוצאתי את התיק שלי מבית הספר לרפואה ושמתי אותו בבית ספר למשחק".
שיתפת את ההורים?
"אמא שלי הייתה אז שחקנית מובילה במולדובה ולא אמרתי לה מילה. אתה לא מבין איזה פרוטקציות היה צריך להפעיל כדי להתקבל. כמו פה, בנים של. אבל לא אני. שלושה שלבים מאוד קשים. היו 4,900 מועמדות על שבעה מקומות. התקבלתי שנייה משבעה, בלי נפוטיזם ובלי שטויות. התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: הצלחתי להתקבל לבית הספר".
איך היא הגיבה?
"היא אמרה 'מה השטויות האלו, את לומדת רפואה'. אמרתי, מזמן אני לא לומדת רפואה. היה שקט בטלפון ואחר כך היא אמרה: תעלי לרכבת ותגיעי הביתה. 300 קילומטר. אבא שלי, שהעריץ אותי ותמיד היה שלם בהחלטות שלי, קיבל אותי. באתי הביתה והכל היה בסדר. אמא התאפקה לא לבכות. אמרה, אם תהיה יום אחד רופאה מנתחת בכירה, גם תחשבי ככה? כשהיו לי תקלים במקצוע פה ושם, עלו לי המשפטים האלו. האמת, לא היה לי רע אם הייתי מרוויחה 30 אלף לחודש במקום חוזה קיבוצי בתאטרון".
אלה היו לימודים אינטנסיביים שכללו אינסוף שיעורים. מלימודי צרפתית ואנגלית, דרך רכיבה על סוסים וקרבות לחימה ועד ג'ז ובלט. קמבוס הייתה שותפה להפקות רבות של בית הספר, כולל סרטים קצרים שביימו תלמידי המחלקה לקולנוע. המחזור שלה נחשב למוצלח ביותר. בוגריו מכהנים היום כמנהלי תאטרון וטלוויזיה, וחלקם ממלאים תפקידים בכירים במשרד התרבות הרומני.
לאחר הלימודים היא התקבלה לתאטרון במולדובה, ולאחר כשנתיים עברה לבוקרשט. "השגרירות ברומניה הביאה קבוצות ישראלים שיראו את השחקנית היהודייה. הם הביאו לי זרי פרחים".
היא התחתנה עם בובי, אדריכל נוצרי יפה תואר, ולזוג נולד ילד. ההמשך היה לא צפוי. "הוא היה מומחה לביתנים בתערוכות, והלך לארגן את ביתן רומניה בבזל. ביום שבו היה אמור לחזור, באתי לקחת אותו משדה התעופה עם תומי, הילד שלנו, שהיה בן שנתיים. בובי לא ירד מהמטוס הראשון ולא מהמטוס השני. כשהתחלתי להבין מה קורה פה, התעלפתי. התעוררתי בטיפול נמרץ.
"כל הילדות שלו הילד שלי סבל מחרדת נטישה. אחר כך בעלי יצר קשר ורצה שאגיע לשווייץ. הוא סיפר שחבר שלו הציע לו להישאר בשווייץ ולנסות להביא מאוחר יותר את המשפחה. אמרתי, אני מוכנה לעשות רק עלייה. החמים שלי כעסו שלקחתי את הילד. אמרתי להם: למה בובי יותר טוב ממני, החלאה. אחרי מה שהבן זונה עשה, לבקש עוד את הילד. הוא יותר שלי משלו. הוא לא התנצל, שום דבר".
היא שילמה את המחיר. "הוא סיבך אותי. הוכרז כבוגד במולדת, נשפט בהיעדרו ל-17 שנים. הסקיוריטטה התלבשו עליי. ביקשו שאתן הכרזה שאין לי שום קשר אליו ואני מתנערת ממנו. אמרתי, בגלל הילד אני לא יכולה לעשות את זה. הייתי תחת זכוכית מגדלת, האזנות, ניסו לפגוע בי גם בעבודה שלי בתאטרון. אבל המנהלת שלי הייתה נשואה ליהודי והגנה עליי. כעבור שנה החלטתי לעלות לארץ. היא אמרה, כל עוד זה תלוי בי אני לא משחררת אותך. לא ויתרתי. היה לי מעמד יוצא מן הכלל, כשעזבתי אמרו, לא יכול שהיא עוזבת בשיא הקריירה. צ' אוצ'סקו חתם במו ידיו שאוותר על האזרחות שלי. אני השחקנית האחרונה של צ'אושסקו".
היא עלתה לארץ ולמדה באולפן באשדוד. "לא הייתה לי שפה. שלום וברכה, עד 120 וזהו. אבל המוטיבציה שלי הייתה פלדה. פשוט מטורפת. עברתי אולפן בשלושה חודשים במקום בחצי שנה והמשכתי ללימודים מתקדמים. ציפי פינס, שהייתה אז מנהלת תאטרון באר שבע, התקשרה ודיברה איתי בעברית. היא שמעה עליי שבחים ברומניה כשהייתה בביקור עם עומרי ניצן. הגעתי לפגישה בתאטרון, היא החתימה אותי בתום הפגישה וכעבור כמה חודשים התחלנו בחזרות. היא עשתה לי טובה עצומה, תוך חצי שנה הייתי שחקנית מובילה. היא הזמינה עבורי במיוחד מחזות, עבדה עם בימאים מהעולם. שיחקתי שם ארבע שנים".
קרה לה נס נוסף. "עשרה ימים לאחר שעשיתי עלייה הופיע דורון, שהוא המלאך ששומר עליי. כל המתקשרים אמרו לי,'הוא החצי האמיתי שלך. טעית בפעם הראשונה, היופי השפיע עלייך'. דורון אמר שמהרגע הראשון הוא ידע שאני האישה של חייו. מדי יום הוא הופיע ולקח אותי לראות את הארץ. לאחר חצי שנה יצאנו לים עם חברים. תומי היה קטן, בן ארבע. הוא הסתובב עם דלי, כובע טמבל, גופייה ופיפי בחוץ. פתאום הוא פנה לדורון ואמר, 'אבא, תביא לי מים מהים, אני מפחד להיכנס'. ידעתי שברגע הזה הוא מחתן אותנו".
דקות ארוכות לאחר סיום הטקס בירושלים התקשתה קמבוס להירגע. "זה לא ייאמן", היא אומרת, "ב-2005 שיחקתי בסרט 'הדברים שמאחורי השמש' (במאי: יובל שפרמן) אחות במחלקה האונקולוגית באיכילוב. יש שם קטע שאסי דיין נכנס לאחד החדרים ורואה אותי לצד המיטה של הבן שלי שמחובר לאינפוזיה, מאכילה אותו פפאנאש. שבועיים אחרי הצילומים גילו לי לראשונה סרטן נשים".
היא לא הופתעה. כשהייתה בת 20 נפטרה אמה מסרטן. "אצלנו זה גנטי", היא אומרת. "יש גן דפוק, מוטציה. סבתא שלי מתה בגיל 40 מסרטן נשים, אמא שלי מתה בגיל 47. והגן עבר אליי. קוראים לו: BRCA1. הוא מקור הצרות. יש לי את שתי המוטציות. עם זה אנחנו מנסים לקנות כמה שיותר זמן מאלוהים. אמא שמרה משהו בתוך הגוף שלה במשך שנתיים. היה רופא שאמר בואי אנתח אותך. היא פחדה. אמרה אני לא יכולה. אמא שלי מתה ככה. תוך כמה חודשים הלכה לעולמה. אז לא היה כימותרפיה. נכנסה בגיל צעיר לקבר".
קמבוס עברה ניתוח להסרת הגידול וסדרה של הקרנות. בבדיקה שגרתית ב-2008 שוב התגלה גידול ממאיר, והיא נשלחה לניתוח כריתת שד, הקרנות וכימותרפיה. "בבית החולים הראשון שהציעו לי טיפול כימותרפיה לא התחברתי לאונקולוגית", היא מספרת. "אפילו שהיא נחשבת לגאונית, כשמישהי מתייחסת אליי כמו לחפץ שצריך לפמפם בו חומרים ולא לראות את הבן אדם, זה לא מתאים לי. לא יכולתי לתת לה להכניס לי רעל לגוף ללא חמלה. הגעתי לבית החולים תל השומר ופגשתי את אירנה קוצ'וק. היא הסתכלה עליי, לא משהו שקוף. היא עוזרת לי להיות פה על האדמה כמה שיותר זמן".
לאחר סדרת הטיפולים המשיכה לכבוש את הבמות והובילה את ההצגה "השיבה לחיפה" (מחזאי: בעז גאון, במאי: סיני פתר). במהלך סדרת ההצגות ביד לבנים ברעננה הבחינו חברי הצוות במשהו מוזר. "מדי פעם היו לי ערפולים", היא משחזרת. "התכוונתי לומר משהו ויצא לי משפט אחר. התחלפו לי המילים. נורמן עיסא צחק, אמר מה קורה לך? אמרתי אין לי מושג. מנהלת ההצגה שלי ידעה שאני לא מאלתרת, לא הבינה מה קורה. אמרה, 'רוזינה לא מדייקת, משהו קורה לה'. הסברתי שאולי אני עייפה. היא אמרה, 'זה לא נורמלי'".
קמבוס המשיכה בשגרה ובדצמבר טסה לרומניה לצילומי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". כשחזרה המשיכה במרתון ההצגות, ושוב ההפרעה חזרה. במיוחד בסצנה ארוכה בה היא מבצעת כמה פעולות במקביל. "הבנתי לאט לאט שמשהו משתבש כשאני מופיעה בהצגות עם תפקידים בהם יש מתח דרמטי גדול. זה לא קרה לי בקומדיות. אני שחקנית טוטאלית ומרגישה הרבה מחויבות".
ביום האחרון של ינואר 2010 נקש המלאך על חלונה. "הייתי בקומה העליונה של הבית, צופה בחדר שלי ב'שרק3'. פתאום התחיל לי התקף של פרכוסים. אפילפסיה בשיאה. התקשיתי לנשום, הצוואר שלי התעוות. אבל הייתי בהכרה מלאה. מבפנים ראיתי אותם מתרוצצים סביבי, כמו שיש בינינו זכוכית שמפרידה. והם אומרים אמא הלכה וזהו. ואמא לא הלכה.
"הם חשבו שעברתי שבץ מוחי. ניסיתי לומר לא לא, אבל קשה היה לי להוציא מילים. בסוף הצלחתי לומר ככה עם הפה הצידה'אמ-בולנס'. האמבולנס היה אצלנו פחות מ-20 דקות . הפרמדיק אמר כנראה עברה שבץ. הם התחילו לבכות, אמרתי לא צריך. צריך לשמור על קור רוח.
"נסענו לתל השומר, לחדר מיון. אמרו נוירוכירורג מיד. עשו לי מיד סי-טי והנוירוכירורג אמר, 'מותק. אני מעריץ אותך'. שאלתי: 'מה יש לי?' הוא אמר: יש לך ממלאי מקום'. אמרתי לו, 'סליחה, ממלאי מקום זה גידולים?', הוא אמר, 'יש לך שלושה בראש ועכשיו נבדוק מה יש בגוף'. אמרתי בסדר, יופי. זה נתון. בולעים, מעקלים וצריך להמשיך קדימה. צחקתי, אלוהים איזה אבסורד. דורון התחיל לבכות. אמרתי לו: אף אחד לא עוזב, כולם פה".
במשך שלושה שבועות עברה קמבוס סדרה של הקרנות אינטנסיביות. הטלפונים מהחברים בתאטרון לא הפסיקו לזרום. בפיה הייתה בשורה אחת: היא עדיין במשחק. "אמרתי, אני לא מפסיקה לעבוד, אם אפסיק לעבוד אאבד את השפיות. אם אוותר פעם אחת, אוותר לתמיד. ביום עשיתי הקרנות ובערב הלכתי לשחק ב'שמו הולך לפניו' שהוצגה במודיעין. שבוע לאחר ההתקף כבר הייתי על הבמה. ראיתי בזה משהו נורמלי".
החלטה האמיצה הזו עוררה השתהות. "כולם בתאטרון אמרו לי: אין כמוך גיבורה, את השראה, ממך לוקחים את המוזה. אמרתי אני לא גיבורה. אני לא נכנעת. וכל מה שאפשר לעשות, אעשה. כל עוד הגוף מאפשר. מקווה שאחזור לעצמי. לא יודעת מאיפה מגייסים כוחות. אני לוקחת את זה לאזור של שוויון נפש ושקט נפשי".
היא הסתערה על הטיפול. "תוך ימים ספורים התחלתי לעשות הקרנות בראש. ואז השיער שלי נשר. הייתי עדיין אדומת שיער, כשהעברתי יד בשיער, נשארו לי המון שערות ביד. ביקשתי מבעלי, תעביר לי על הראש מכונה אפס, תעשה לי גלח. מאז אני מסתובבת עם פאה".
בעקבות ההקרנות, הגרורות נסוגו קמעא ורגעי הבלבול המביכים על הבמה הופסקו. "אחת הגרורות", היא מסבירה את ההפרעה, "הייתה בגודל של בוטן לא מקולף, שניים וחצי סנטימטר, לחצה על המרכז הדיבורי והמוטורי. לכן הפה הלך הצדה והיד נעה כמו תרנגולת שחוטה. ברומניה זה לא קרה, אולי בגלל הקור הגדול הכל התכווץ. רק כשבא התקף הפרכוסים היה הסבר למה נתקעתי במשפטים הארוכים. מי שחושב שזה רק פיזי טועה. אם אלוהים לא רוצה, אתה לא תדע. וכשתדע זה יהיה מאוחר מדי. אלוהים רצה שאדע, ושלח לי פרכוסים".
באפריל , לאחר שגופה התאושש מההקרנות, היא התחילה בטיפול הכימותרפי. "החומרים שמכניסים לי זה רעל. אתה חייב לראות איזה כפפות עבות לובשות האחיות כשהן מכניסות את הרעל הזה לגוף. אתה מבין שיש שם פחד. אחרי טיפול כזה הגוף צריך להתאושש, הוא לא מתחזק כל כך מהר. כשהוא לא בשל, דוחים את הטיפול הבא בשבוע-שבועיים".
שום דבר אינו צפוי מראש?
"לא יודעים כלום עם המחלה הזו, זו הגרלה. אונקולוגיה זה לא מדע מדויק. הכרתי השבוע אישה בתור לספירת הדם עם תיק רפואי בעובי שמונה סנטימטר. שאלתי מה זה? אמרה אני 20 שנה כאן. אמרתי, אם אחיה עוד עשרים שנה, גיל שמונים, מה רע? בשיבה טובה. אתה רואה את מאות האנשים בתור ושואל את עצמך מאיפה כל האוכלוסייה החולה הזו. זה לא ייאמן. אני באשפוז יום אונקולוגי, ממול ההמהאונקולוגית של הלוקמיות ובקומה למטה ילדים. אתה לא מבין מה הולך שם. מאות, מאות".
כדי להקל את ההתמודדות עם המחלה נעזרת קמבוס בפסיכולוגית. "חשוב לי שהיא תבוא כל שבוע. אני חייבת אותה. היא גם הוליסטית ואנתרופוסופית. יש לה ראייה כוללת. היא מאזנת אותי. אצלה הכל עובד: צ'אקרות, קארמה, מדיטציה. אנחנו מגיעות לשיחות מדהימות, שאי אפשר לשחזר אחר כך".
חרדות מוות?
"אני מצטערת לומר, אבל אין לי חרדות. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר, אז למה לחשוב על מוות. מהרגע שאמרו יש לך גרורות, שאלתי כמה זמן נשאר לי. אמרו למה את ממהרת. אמרתי יש לי סידורים. אני מאמינה שזה בידי אלוהים. המחלה גם מקרבת אותי אליו. אני קוראת לו אלוהים, אני מרגישה אותו. זה לא משהו אקראי בשאנז אליזה, למעלה".
הגישה שלך משדרת עוצמה. את לא מפסיקה לזלול את החיים. אפילו הסכמת שאמנית וידאו תתעד את ההתמודדות עם המחלה.
"אין לי זמן לרחמים עצמיים, אין זמן לבזבז על שטויות. אני רוצה להיות חיונית ולחיות עד תום הנשמה. לא לחיות ליד החיים, אלא בתוך החיים. כשאמרו לי שהמצב בקנטים, פקאקט, אמרתי זה מה שיש. יש לי רגעים של חולשה, כאבים שמתחזקים. אמרה לי הפסיכואנליטיקאית, תוציאי. פרץ בכי כזה למספר שניות. אני אף פעם לא ממררת בבכי. כל הזמן אומרים את נלחמת בסרטן. זה לא מלחמה, זו התמודדות. אתה יודע כמה אנרגיה זה סוחט ממך? אני רוצה לשמור אנרגיות. ללכת עם הזרם, לא נגדו".
אנחנו יושבים בקפטריית העובדים בקאמרי. לא עוברים כמה רגעים ותיקי דיין מגיעה ומתנפלת על קמבוס בחיבוקים. ילנה ירלובה, נעזרת במקל הליכה - זיכרון לתאונת הדרכים הקשה שעברה לפני כשנה - ניגשת לחבק ולהחליף חוויות החלמה. היא מצביעה על בטנה. "את לא צריכה להראות לי - את רוצה שאני אראה לך", אומרת קמבוס. "ילנה, לשמור את הטונוס של החיים".
מצעד העלייה לרגל נמשך גם בשעתיים הבאות: ענת וקסמן, לימור גולדשטיין, שרית וינו אלעד. כולן היו בנותיה. "אתה יודע מה זה עושה לשחקנית כשאני פוגשת את הבנות האלו שהגיעו לתאטרון לפני 20 שנה כשחקניות צעירות ועכשיו הן יושבות בגרין רום בקאמרי ואומרות, ההצגה ראשונה שלי על הבמה הייתה עם רוזינה בהבימה, בבאר שבע. אני לא יודעת כמה שחקניות יכולות לשמוע את זה. גאווה עצומה. זה מה שיש, מאמי".
היא הייתה אמורה להיות שחקנית שזוללת תפקידים ראשיים. אבל המעבר להבימה, שם שיחקה כ-13 שנה , לא הזניק את הקריירה שלה. ב-99' חתמה בקאמרי. גם כאן לא זכתה לתפקידים ראשיים הראויים לה. אבל קמבוס, כמו קמבוס, עדיין לא הרימה ידיים.
איפה מתחבאת ההכרה המתבקשת?
"לא פה. תסתכל סביב. אני לא רוצה לבנות לי תדמית של אליל. כשאני רואה את ההערכה שאנשים נותנים לי, כשמבקשים את דעתי ומבצעים - זה יותר מאשר כל הכרה. מה שמעליב אותי זה שכשעמנואל הלפרין ביים את הסדרה 'שיעור למשחק' הוא לא הכניס אותי. אני לא נולדתי פה ולא עשיתי צבא. אני לא אחת מהחבר'ה, לא הייתי בלהקות. זה לא נשכח, ולא נמחק. כאן לא מכירים לי חסד נעורים".
כלומר?
"אין עיתונאי שלא שאל אותי, רוזינה, למה לא עלית קודם לארץ. אני מסבירה שאמא שלי לא הייתה מוכנה לעלות לארץ ואני הייתי ילדה בתולה בת 18. איך אבוא לבד. במיוחד כששמעתי שהולכים לקיבוץ ועושים שם דברים. קרובי משפחה שלנו אמרו, לא לשלוח את הילדים לבד לישראל".
היא לא בורחת מאחריות. "אני לא יכולה להגיד שלא עשיתי טעויות. למרות שהייתי רווח נקי, יש איזה קושי למנהלים לפרגן למי שעושה מעבר צנוע מתאטרון אחד לתאטרון שני. אם הייתי צועקת ועושה סקנדלים הייתי למעלה. מאוד אוהבים את זה בישראל. לא קיבלתי את התפקידים שמגיעים לי, ובשנים האחרונות לא עשיתי תפקידים ראשיים. זו שיחה שהייתה לי עם כל המנהלים שלי, חוץ מגרי בילו ופינס, שאצלה עשיתי תפקידים יוצאים מן הכלל של הקלאסיקה של הקלאסיקה".
אז הפכת לשחקנית של תפקידים משניים?
"זה אידיוטי לומר ששחקן שקיבל תפקיד ראשי יסרב בעתיד לסרב לתפקיד משני. אבל ככה זה עובד פה. אני לא. אני חושבת שיש תפקידים משניים שהם לא פחות חשובים. לא הייתי בראש מעייניהם של אנשים רבים. במקרה עשיתי תפקיד ראשי ב'נתניה' כי מרים זוהר לא יכלה לעשות. אני לא יודעת מה השתבש ומתי.
"תפקידים ראשיים זה בדרך כלל לבנות 40, לא כותבים תפקידים לגיל שלי. אבל 'השיבה לחיפה', זה היה שלי. הבמאי סיני פתר דיבר איתי שנתיים וחצי לפני כן. קיבלתי שלושה דרפטים. באו ודיברו עם המנהלים ואמרו רוזינה תשחק. אבל אני רוצה להיות בריאה כי בינואר אנחנו נוסעים לוושינגטון לשלושה שבועות עם ההצגה. לבן דוד שלי יש מרפאה שם. אם אצטרך לעשות טיפול, הוא ידאג שתהיה מכונה בשחרור איטי".
לפני ההתקף היה לה חלום: "רציתי להשתתף בעונה החדשה של 'רוקדים עם כוכבים'. לא להיות כוכבת, לרקוד. אני רקדנית בנשמה. חשבתי שייקחו אותי, אבל הלכו על צעירים. עכשיו זה כבר לא יקרה. בכימותרפיה יש חומרים שעושים המון נזק לגוף. הטקסטול הרס לי את המערכת העצבית בכפות הרגליים. בגלל זה אני לא יכולה לנעול סטילטואים, ויש לי גלריה שלמה. מפראדה ועד הודעה חדשה".
בינתיים הראש מריץ תוכניות. "אם נגיע לזה שלא יישאר זמן, המקום היחידי שמעניין אותי זה המאצ'ו פיצ'ו בפרו". אבל יותר מהכל, החלום הכי גדול שלה הוא להזדקן בכבוד. "השאיפה העיקרית של החיים זה להגיע לזיקנה טובה. לא רוצה בוטוקס בפנים. יש נשים שחיות בשביל זה, שיהיה להן לבריאות. נשים בנות 60 עם הקיבוע הזה. זה לא בשביל לשבת לבד באמבטיה. הן רוצות לעשות משהו עם היופי הזה. זה מחזיק להן את הנשיות. כלומר יחסים.
"אבל גברים בני 30 לא יבואו. גם לא בני 50 ו-60. יש מספיק צעירות ללכת איתן. מה נשאר? רק מבוגרים בני 80. אז בשביל מה כל העינוי הזה. ואם יש להן בעל שנראה כבר כמו אבא שלהן, אז זה חוסר התחשבות. כל הרמונט הזה, זה לא בשביל בעלה. גם בגיל 60 יש מין, תשוקה והכל. אני לא חושבת שהבעל שמח שיש לה כל כך הרבה לתרום לעולם".
הזמן עושה את שלו.
"אנשים סביבי הולכים. הולכים. כל הזמן מסרקים אותנו מפה. מסרקים. בסוף לא יישארו שיניים במסרק. זה מה שיש. לא צריך להיות עצובים. כל עוד יש תקווה שדברים יתרחשו לא מפקירים את העסק. אני לא יודעת איך אגיב ברגע שיגידו לי: זה סוף הדרך".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם