ביג בן: צוחק אחרון
הדור החדש של חסמב"ה לא מתקרב למקור והעונה של "צחוק מהעבודה" דווקא הולכת ומשתפרת, ואפילו הצליחה להצחיק את מנחם בן. וגם: אופרה וינפרי מגזימה ואזהרה לאורלי וגיא
"חסמב"ה הדור השלישי" היא פארודיה רצחנית מן הסוג המקובל על גל זייד (שערך את התסריט. הכותבים הם דרור נובלמן ורותי זייד). התסריט פארודי, רווי אלימות ומנטליות עבריינית, קללות דפוקות ("יא קקה") ועלילת מתח הזורמת בסך הכל
- הטור הספרותי של מנחם בן
לעומת אבי נוסבאום ושי גולדשטיין שירדו הכי נמוך והכי וולגרי שאפשר בתוכנית הצחוקים המתנשאת והמגעילה שלהם "נראה אותך" (שבה אנשים מגחכים את עצמם לדעת תמורת כמה אלפי שקלים), דווקא "צחוק מהעבודה" של שלום אסייג, התוכנית הכי עממית והכי לא מתנשאת, השתפרה להפליא והיא עכשיו ממש תוכנית קאלט עם צחוקים מפותחים במיוחד. בחיי. תוכנית מקסימה. תראו אותה ותבינו על מה אני מדבר (אם לא ראיתם כבר ועל פי הרייטינג אולי ראיתם).
וזה לא רק נוסבאום וגולדשטיין: כל כך דוחה היה לראות את אופרה ווינפרי קונה את הקהל שלה בנסיעה לאוסטרליה עם הבואינג שמתוכו יוצא ג'ון טרבולטה הקברניט והקהל בוכה מהתרגשות. ממש בוכה. צירוף מסליד במיוחד של התעמרות בעבדים המודרניים של ימינו - קהל הלא-סלבס שנידון להעריץ את הסלבס, לא עלינו, להעריץ את הכסף שזורקים לו כמו בננות לקופים. מביש, לגמרי מביש. עולם נחות. והאמריקאים האלה (כבר אמרתי את זה פעם) עוד רוצים ללמד אותנו איך לנהוג עם הערבים כאילו גם אנחנו וסלים שלהם. אולי גולדשטיין ונוסבאום. לא אנחנו.
אי אפשר יותר לסבול את כל הבשלנים והבישולים בטלוויזיה כאילו כולנו סיר הבשר. אי אפשר יותר לסבול את חיים כהן המשכפל את עצמו בשני ערוצים ועולמו צר כשולי סיר או ציר. אי אפשר יותר לסבול את גיל חובב. אי אפשר יותר לסבול את ישראל אהרוני. פשוט אי אפשר יותר. הבו לנו קצת רוח, קצת שיר (בלי תוספת דגים). מה יותר טבעי ונכון משיחה דלת תקציב בערב שבת על פרשת השבוע בנוסח דב אלבוים המצוין בערוץ הראשון? גם הרייטינג (תתפלאו) יהיה אולי אפילו הרבה יותר גבוה.
ואגב דב אלבוים: התכוונתי לכתוב על זה מזמן אבל העניין חמק ממני וכבר אינני זוכר מה שם הרב (איש רוחני ששירת בחיל קרבי במיוחד) שהופיע מול אלבוים באחד מלילות שבת וסיפר משהו שחשוב שכולנו נשמע כדי להציל את חיינו לא פחות. כשנדרש לעניין כושרו הגופני, סיפר הרב האתלטי שהכל בגלל אבא שלו שלקח אותו לאימוני ריצה מדי יום לאחר שהרופאים הקצו לו (לאבא שלקה בהתקף לב חמור) "שלושה חודשי חיים", אבל אביו סירב להיכנע לגזירה והתחיל ללכת יום יום ואחר כך לרוץ. עשרה ק"מ מדי יום. ולקח איתו את בנו.
האבא חי אחרי זה יותר מ-30 שנה. אתם הבנתם את זה כל לוקחי הכדורים למיניהם? תזרקו את הכדורים לפח (על אחריותכם כמובן. זה מסוג הדברים שצריך כנראה לעשות בהדרגה ובמקביל למשהו אחר) ותתחילו לרוץ. גם ריצה אגב היא סוג של אנטי תוכניות אוכל.
אני מסתכל בתוכנית סיום העונה של אורלי וגיא, תוכנית חשובה להפליא באמת (גם אם קצת ילדותית ומשעממת) שנלחמת באלף סוגי עושק, אטימות ורוע, משכר הבכירים המושחת ועד לכלבים המחוברים באכזריות לב לכבל המתכת האינסופי בבסיסי חיל האוויר, ואני שואל את עצמי ואותם: נראה לכם שבכנסת תוכלו להיות יותר אפקטיביים? אתם באמת מאמינים בזה? אתם באמת רוצים להידחק בכל מיני חדרי ועדות שוממים ולהרים את האצבע בעד או נגד הצעות חוק תקועות? השתגעתם? אתם רוצים להיות שלי יחימוביץ', שנורא רצתה להיות בוועדה שבה "ממש מרימים את האצבע למען העובדים" (וואו איזה כיף) אבל מתה מגעגועים, תאמינו לי, לזוהר המסך? בינתיים היא מדברת כפוליטיקאית סוג ג'. זה סופו של כל שדרן שרצה להגיע לכנסת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם