יהי רצון: ביקורת הופעה עידו רצון
שימו לב לעידו רצון. ההופעה שלו, שנערכה אתמול בזאפה בתל אביב, מוכיחה כי מדובר בבחור מוכשר ובעל יכולות ווקאליות מרשימות, אם כי קצת נעדר כריזמה. מצד שני, מי אמר שצריך להתחתן עם הבחור הכי כריזמטי בשכבה?
רצון הוא אמן בתחילת דרכו, אבל הוא כבר לא ילד. שני סינגלים שלו כבר יצאו לרדיו, נהנו מהשמעות ומפרגון אבל לא כבשו את הפלייליסט (ואגב כך את האוזן הציבורית). עבור רובם המכריע של הקוראים הוא אלמוני לגמרי, ואל תאמינו לטוקבקים – לכל אמן בתחילת דרכו יש עדת מעריצים-חברים שגילתה אותו לפנינו וטוב שכך. בעולם כל כך אכזרי, מוטב שיהיו לך חברים-מעריצים לימים גשומים.
גם אחוז לא מבוטל מהיושבים בקהל אתמול בזאפה נמנה על מעגלי היכרויות שונים של רצון, אבל הם לא היו קהל שבוי ששר עם הזמר את כל המילים. בכך הם אפשרו גם לאלה שהגיעו בפעם הראשונה לחוות את הקסם בהיווצרותו.
והוא נוצר בערך מהרגע הראשון, כשרצון שר כמעט ללא ליווי את "ימים שקטים" ועד לתום ההדרן. בהחלטה אמיצה, כמעט בלתי שגרתית, הוא מוותר על שירים מוכרים, גם לא אלה שהוא עצמו כתב ("יותר טוב לסלוח" של שירי מימון, לחן שלו למילים של אבינועם חי שמחי) וגם לא גרסאות כיסוי, ומתייצב מול הקהל עם הרפרטואר האישי שלו.
בדרך לפלייליסט? עידו רצון
טוני פיין רשת ג'
זה הימור מסוכן. כזה שיכול לייאש קהל שמגיע אליו בפעם הראשונה. במפגש הזה, שמשול לדייט ראשון, צריכים לבחור בזהירות את המינון.
בדייט עם רצון מתגלה בחור חינני להפליא, מוכשר עד מאוד, בעל יכולות ווקאליות מרשימות, נו, תימנים עושים את זה הכי טוב, ונוכחות בימתית נעימה. חסרה לו הכריזמה הסוחפת שפוגשים לעתים אצל סוגים כאלה ואחרים של בוגרי רימון, אבל לא תמיד רוצים להתחתן עם הבחור הכי כריזמטי בשכבה. לפעמים מעדיפים לקחת הביתה את הילד השקט מהספסל האחורי שמתגלה לפתע כנעים זמירות ישראל.
השירים קצרים וקליטים. רצון מיישר קו עם הסגנון הפופ-אתני-גלגלצי
בלחנים ומציב רף חדש ומאתגר בטקסטים נפלאים, עמוקים, רגישים ואינטליגנטיים. העולם הפנימי שלו עשיר והיכולת לפלרטט עם העברית מעורר חשק לשלוח אותו להעביר קורסים לכמה ממובילי רשימות ההשמעה ברדיו.
יש משהו מתסכל בסוף הופעה של אמן בתחילת דרכו. הפחד שאולי זה לא יקרה, ושכמו רבים וטובים שירדו מהבמה הזו לפניו, גם הוא יישאר נחלתם של בודדים. איש לא גילה את הקוד הסודי בכניסה לפלייליסט (חוץ מאשר גלעד שגב) או את הנקודה שבה אמן הופך בן לילה לקרן פלס, אבל אם יש מישהו שראוי למקום הזה – קוראים לו עידו רצון. זו אולי קלישאה, אבל בינתיים ההפסד הוא שלנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם